נמאס להם מהבכי־נהי המזרחי. הישראליוּת, ברור לכל מי שעיניים בראשו, היא אך ורק אשכנזיוּת. הם הקימו, הם יצקו תוכן, הם התרבות, ואנו התוספת שעלתה לרכבת מאוחר. לקרונות האחוריים. בכלל, המזרחיוּת כלל לא היתה מגיעה לרכבת הלאומיות אם האשכנזים לא היו. ומה קורה בימים אלה? הסרח העודף תובע רשות דיבור. אלא שאז רוחות השלילה התקבצו ושאלו, האם לא ברור לכם שהמערביוּת היא אשכנזיוּת? כל מזרחי המבקש להצטרף למוסדותיהם מתבקש להרכין ראש, לאפסן את הביקורת שיש לו. המצב האידיאלי שלהם, ביחס אלינו, הוא שנהפוך לזבוב קטן על הקיר.
כל קבוצה יכולה, ואפילו רצוי, שתגדיר עצמה: בדואים וערבים, קיבוצניקים ונשים, אתיופים וחרדים. כל אחד וייחודיותו. אבל מקבוצה אחת הם תובעים שתיקה: המזרחים. כשמקשים עליהם, בכל זאת, הם מביאים את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. הרי זו כבר שנים לא בוחנת את הקבוצה המזרחית. מכאן, כל מה שלא ניתן לכמת - הרי שגם אינו אמת. לא קיים יותר.
יותר מכך, איזו עדות למצב הנכון והראוי היא טובה יותר מזו של אלי מויאל ז"ל, ראש עיריית שדרות לשעבר, מרוקאי למשעי, שהכיר את המזרחיוּת, גם זו שבפריפריה, ושהגיע למסקנה ש"אם הספרדים היו עולים לפני האשכנזים, היתה קמה פה עוד מדינה ערבית"?
אין ספק ש"הטובים והמוצלחים" שבין המזרחים מחבקים את הסטריאוטיפים שיצקו בהם. אם היו, חס וחלילה, מתבוננים לא מרחוק על אותן משפחות שבמקום לישראל פנו לצרפת ולקנדה, אזי אותם שקרים עטופי ידענות מזויפת היו הופכים לזמירות אחרות. שם, הפתעת המאה, זוכי פרסי נובל לצד פרופסורים באוניברסיטת הסורבון - אזולאי וטובול, בוזגלו ואביטן - הפכו לבני האליטות בתוך דור. לא ייאמן. הפתרון שלהם למצב הזה הוא בכך ש"הטובים" פנו לצרפת, ו"השאריות", אלה עם הסכינים בין השיניים, הגיעו לישראל. איזה פתרון יפה לסוגיה. כמעט אפשר לעשות את האבחנה המקבילה כי הטובים שלהם הלכו לאמריקה ואלה, האוסט יודן, הגיעו לישראל. אבל לנו, המזרחים, אסור לדבר עליהם. שהרי הם, האשכנזים שלנו, הקימו את המונאדה היפה ביותר שאפשר. הטוב ביותר האפשרי.
נכון, זה לא מושלם, אבל אם התקלקל משהו במימוש האוטופיה שהם רצו בה - הרי שהאשמה מוטלת על מזרחים. כאן הם לא מכחישים את נוכחותנו. המזרחים הם ההסבר למצוקות באוטופיה האשכנזית במזרח התיכון. איך אמר פרופ' מרטין בובר כשעמד, אחוז אימה, מול גל העולים המרוקאים ומשאר מדינות המזרח התיכון? בינו לבינינו יש אך ורק "שברי לוחות".
בכל מקום שאנחנו פונים אליו בארץ, נמצא את דמותו של סטיבן מהסרט "ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו. השחור, העבד, שהופך ליד ימינו והמוציא לפועל של מדיניותו של בעל האחוזה הלבן. סטיבן חוזר ואומר: "אני יוצא הדופן, המיוחד, ואתם, השחורים האחרים, אינכם יכולים לפרוץ את הכבלים שלכם, אתם נדרשים להשלים עם המצב, לאמץ את נחיתותכם וכך לחיות. האושר מגיע מהפירורים שהלבנים מאשרים לכם". כל דרישה וכל נטייה לשנות את המצב, הם מסבירים ביבבנות של "אכלו לי שתו לי". רוחות השלילה של המזרחיוּת התקבצו, ונותרה רק השתיקה.
חשוב להבין, האשכנזיות אינה אחידה. ד"ר קינג שולץ אינו דמות שולית שמצויה בשולי הסרט "ג'אנגו", הוא המניע את העלילה ומקעקע את המחסומים הבלתי אפשריים, ואף מקריב את חייו לביטולם. אם רואים את השיח המזרחי של השבועות האחרונים, אנחנו שומעים את קולם הרם והנישא של נושאי הפריבילגיה, שמסבירים כי אין מה לדבר על מה שלא קיים. יותר מכך, אם מזרחיוּת היתה קיימת פעם - הרי שנמוגה בכור ההיתוך, בין האדים העולים מסירי תוכניות הבישול לבין סדרת הטלוויזיה "חתונמי". היום ההשתקה של המזרחיוּת, והאלימות הדורסנית המתלווה אליה, הן עוצמתיות מאלה שהיו עשורים ארוכים קודם לכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו