שכונת התקווה בשבוע שעבר. לפנות בוקר נכנס מסתנן אריתריאי לביתה של תושבת השכונה בשנות החמישים לחייה, איים עליה כשהצמיד סכין לצווארה, ואנס אותה. לפי המשטרה, החשוד נטל קומקום שהיה במקום, הטיח בראשה, וגרם לה שבר בארובת העין. שבוע אחרי, ונראה שהאירוע לא הותיר זעזוע מיוחד: הוא לא פתח מהדורות חדשות, ולא היה מי שידחוף אותו אל ראש סדר היום הציבורי. הקורבן יתום.
היסטוריית המפגש בין אזרחי ישראל לקהילת המסתננים והפליטים רצופה צומתי חיכוך ועימות קשים, חלקם חקוקים בזיכרון הציבורי וחלקם לא. הנה למשל, אירוע אחד המהדהד (ולא במקרה) כטראומטי וטרגי: באוקטובר 2015, בימים שבהם אזרחי ישראל היו דרוכים במיוחד נוכח "אינתיפאדת הסכינים", הלך לתומו הבטהום זרהום - נתין זר מאריתריאה - בתחנה המרכזית של באר שבע; הוא נחשד על ידי עוברי אורח כמחבל, ובוצע בו לינץ' עד כדי הריגתו. הרג מיותר וטרגי.
ובכל זאת, בראייה סוציולוגית רחבה, הסיפור בה"א הידיעה הוא האופן שבו בחרה התקשורת לטפל בעניין. זמן קצר לאחר האירוע הטרגי הוצף הסלון הישראלי בשלל תזכורות שלא הרפו מאזרחי ישראל: תחקירים חוזרים ונשנים של האירוע כפי שנצפה במצלמות האבטחה ומכל זווית אפשרית; מעקב צמוד אחר כל דיון בבית משפט על אודות גורלם של החשודים במעשה, פאנלים, סימפוזיונים ועוד ועוד.
חוסר הפרופורציות בכיסוי התקשורתי של שני האירועים הטרגיים מעורר את השאלה: מדוע ולמה? העניין מטריד במיוחד, שכן טבעי לצפות מהתקשורת שתתגייס למען אזרחי ישראל שקנו את סביבת המגורים שלהם בדם, ביזע ובדמעות, או במה שנהוג לכנות בלשון המחקר "השקעות פסיכולוגיות": מאבקים, זיכרונות וסנטימנטים כלפי המקום. לעומתם, רבים מחברי קהילת הזרים הגיעו ארצה כמסתננים, וגנבו את הגבול בדרך־לא דרך.
ובכן, ברוכים הבאים לישראל 2021, מדינה שבה מערכת ההפעלה של מתווכי הידע - העיתונאים - אינה יונקת מההיסטוריה של הציבור הרחב, ודאי לא מהפריפריה, אלא מתבייתת אוטומטית למען החלשים, ורצוי "החלשים שבחלשים". כאן עולה שוב תמיהה, שהרי גם האישה שנפלה בשבוע שעבר קורבן לאונס מזעזע סובלת מחולשה מבנית: היא אישה, תושבת דרום תל אביב, שמתצלום דירתה נראות עליבות ודלות. היא אף מייצגת אב־טיפוס של ישראלים רבים, שמצד ההיגיון המעמדי נגזר עליהם מפגש אינטנסיבי עם חברים בקהילת המסתננים בתחום המגורים ושוק העבודה. היכן אפוא ארגוני הנשים? היכן ארגוני זכויות אדם?
זוהי אמת מחרידה: רבים מאנשי האליטה בישראל קובעים את אמות המוסר שלהם בהתאם לסולם מעוות שד"ר גדי טאוב ניסח כ"קיטש מוסרי פשטני המזהה חלש עם צודק", ואם הוא "הכי חלש" הוא הכי צודק. מעבר לאיוולת הזו ייתכן שמסתתר כאן גורם נוסף: אפשר שאליטת התקשורת מתעלמת מהחלש היהודי בגלל המטענים התרבותיים הספציפיים שלו. בסופו של דבר, מדובר בציבור שמכלי הדלק המטעינים אותו נמהלים בחומרים בריאים ועוצמתיים המשלבים מסורת, דת ולאומיות. רוצה לומר, הציבור הזה מעגן את תביעותיו הפוליטיות ואת זכותו לאיכות מגורים סבירה בעקרונות זרים לאותה אליטה. לא "אחוות עמים", "צדק אוניברסלי" ו"שוויון מעמדי", כי אם סולידריות עם המקום ועם הלאום. "חמור מכך": ציבור זה נוטה להזדהות עם תנועת הליכוד שאותה מוביל נתניהו - שנוא נפשה של התקשורת/האליטה.
כאן עולה פרדוקס: לכל אזרח, גם מהשוליים של השוליים, דרגה מסוימת של אחריות לגורלו ולעתידו. לכן, אגב, התואר "מוחלשים", שהוחדר על ידי אותה תקשורת/אליטה לשיח הציבורי בנחישות ובחוסר רגישות, הוא עקר וחסר היגיון (חלק מפרויקט משטור השפה והעם). אף על פי כן, אם הוא תקף לציבור מסוים הרי אלו תושבי דרום תל אביב המוחלשים על ידי אותה תקשורת, המתיימרת להעצים אך בפועל מחלישה ומנמיכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו