ובינתיים בסוריה ובלבנון: בדיוק להפך

לפני שנה הסתיימה המלחמה בלבנון. חיזבאללה הוטל לקרשים לאחר שחיסלנו את ההנהגה המדינית ואת צמרת הפיקוד הצבאית שלו ופגענו ברבות מיכולותיו הצבאיות. אבל דווקא ברגע זה של משבר, שכמותו לא ידע הארגון מעודו, הושטנו לו חבל הצלה. הסכמנו להפסיק את האש ובכך אפשרנו לו לשמר ואף לשקם את כוחו.

באותו היום ממש פתחו המורדים בסוריה בהנהגתו של אחמד א־שרע, אז עדיין אבו מוחמד אל־ג'ולאני, במתקפת פתע על משטרו של בשאר אל־אסד ובתוך 12 יום מוטטו אותו והשתלטו על מרבית שטחה של המדינה. נפילתו של בשאר היוותה מכה קשה לאיראן שאיבדה את מאחזיה בסוריה ואת היכולת להעביר סיוע ונשק לארגון חיזבאללה דרך מדינה זו.

המציאות החדשה בגבול הצפון הציבה בפני ישראל אתגר כפול. מחד, לא להניח לחיזבאללה לרגע אלא להמשיך ולהכות בו כדי למנוע את שיקום כוחו, אבל בה בעת לנצל את חלון ההזדמנויות שנפתח בפנינו בסוריה ולנצל את השינוי שהתחולל במדינה זו כדי לקדם אינטרסים ישראליים חיוניים למול המשטר החדש בדמשק, שהיה מוכן להבטיח את השקט לאורך גבולנו ברמת הגולן, ואולי אף מעבר לכך.

אלא שבאופן לא מפתיע עשינו ההפך מהרצוי ומהמתחייב מן המציאות החדשה לאורך גבול הצפון. בלבנון הנחנו לחיזבאללה להתאושש ולשקם את כוחו. זאת, למעט מבצעי מב"ם מרהיבים שתרומתם האסטרטגית מוטלת בספק, בדיוק כמו אותם מבצעי מב"ם מרשימים של העשור הקודם, שלא מנעו, כידוע, את אסון 7 באוקטובר.

ואילו למול סוריה, ביוהרה ושחצנות וגם זלזול ביריב, בחרנו להתעלם מהמשטר החדש בדמשק שהיה נכון להגיע עימנו להסדרים מרחיקי לכת. במקום זאת הפכנו אותו לאויב ובחרנו לשקוע במעורבות מיותרת שאינה תורמת לביטחוננו בביצה הסורית. ומה שגרוע אפילו יותר, כמו בדברים אחרים, הנחנו לנשיא טראמפ להפוך לבורר ולמחליט האחרון בנושאים הקשורים בביטחוננו הלאומי.

א־שרע הוא ג'יהאדיסט בעברו, ומשום כך ראוי לחשוד בו ולחשוש מפניו. אבל בעיקר ראוי לשפוט אותו על פי מעשיו ולא רק על פי הצהרותיו. אבל לעת הזו הוא אינו מהווה שום איום על ישראל. הוא נתון בכיסם של האמריקנים, שולט על מדינה הרוסה, ומה שחשוב יותר - נעדר כוח צבאי שיכול להוות עלינו איום כלשהו.

ישראל של אחרי 7 באוקטובר לא היתה נכונה לתת אמון בא־שרע, ולכן השתלטנו על רצועת הגבול עם סוריה ואף אסרנו על הסורים לפרוס את כוחותיהם באזור. אלא שהדבר יוצר חיכוך מיותר בין צה"ל לאוכלוסייה האזרחית, ומה שחשוב יותר - הדבר יוצר ואקום שאותו הזדרזו למלא קבוצות טרור שחלקן נתמכות בידי איראן וחיזבאללה. תזכורת לכך קיבלנו בשבוע שעבר בתקרית בכפר בית ג'אן שבה נפצעו שישה מחיילי צה"ל במהלך פעילות בשטח שהפך להפקר ואיש אינו שולט בו.

הפעלתנות המיותרת שלנו בסוריה עומדת בניגוד משווע לחוסר המעש שלנו בלבנון, שהרי כלל מבצעיו של צה"ל בזירה זו אינם מצטרפים לכדי מהלך אסטרטגי שמטרתו נטרול יכולותיו הצבאיות של חיזבאללה.

בלבנון הנחנו לחיזבאללה להתאושש ולשקם את כוחו. זאת, למעט מבצעי מב"ם מרהיבים שתרומתם האסטרטגית מוטלת בספק, בדיוק כמו אותם מבצעי מב"ם מרשימים של העשור הקודם, שלא מנעו, כידוע, את אסון 7 באוקטובר

ומעל לכל מרחף צילו של הנשיא טראמפ, השב ומזכיר לנו מי מקבל כיום את ההחלטות עבורנו, בין אם בעזה, בלבנון או בסוריה. לפי שעה טראמפ כועס על הלבנונים שאינם ממהרים להישמע לתכתיביו, לא מפרקים את חיזבאללה מנשקו ולא מקדמים רפורמות במדינה. לכן הוא מעניק לישראל אור ירוק לפעול בלבנון, ועלינו לנצל זאת לפני שטראמפ יתהפך עלינו.

ואילו לגבי סוריה, טראמפ כבר החליט שאחמד א־שרע הוא אדם כלבבו, שאפשר לסמוך עליו, שליט "העושה עבודה טובה בסוריה". וגם כאן אין לנו אלא להתיישר לפי התכתיב האמריקני, לנסות ולהרגיע, ואולי אף למהר ולהגיע בחסותו של טראמפ להבנות עם א־שרע, דבר שהוא עדיף עבורנו על הסתבכות מיותרת בסוריה.