המצלמות מתעדות. המדינה ממשיכה להפקיר

שוב. והפעם באריאל. כתב האישום שהוגש הבוקר מפרט יותר מ־400 מקרי התעללות ותקיפה של 17 תינוקות ופעוטות, חלקם בני חצי שנה.

חנקו, קשרו והטיחו. חוקרים צפו ביותר מ־2,400 שעות תיעוד, ושמונה מצלמות תיעדו הכל.

ב־2015 כתבתי את טור הדעה הראשון שלי בנושא, "מחסני הילדים הם רק ההתחלה", והזהרתי שהבעיה אינה רק במחסנים, אלא במדיניות שרואה בתינוקות ובפעוטות פתרון לתעסוקת נשים, ולא בני אדם בעלי זכות לחינוך. 11 שנים חלפו. מאז ועד היום נכתבו אלפי מסמכים ואלפי טורים, והכותרות המזעזעות ממשיכות לחזור. כמה ילדים עוד צריכים להיפגע כדי שהמדינה תתעורר?

נאבקנו, ולא נשארנו בכתיבה. עד חקיקת חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות ב־2018 אפשר היה להפעיל מסגרות פרטיות ללא חובת רישוי כללית. שינינו את זה: מסגרות של שבעה פעוטות ויותר חויבו ברישוי, קודמו הכשרות, ובשנת 2022 הועברה האחריות למשרד החינוך. אחר כך הגיע חוק המצלמות, כלי חשוב לאיתור פגיעות.

ומה קרה באריאל? המעון פעל בדירה, שבה שהו כ־30 ילדים. לפי הדיווחים, הפרשה נחשפה כשמדריכה, שלא ראתה פגיעה פיזית, פנתה לשוטר סיור. לא הרישוי גילה, לא הפיקוח ולא המצלמה. אדם אחד גילה. ולפי כתב האישום, דקות ספורות אחרי שנכנס שוטר לתפוס את המצלמות, המנהלת ומטפלת התכתבו על מחיקת התיעוד. המצלמה תיעדה. היא לא מנעה.

בואו לא נתבלבל: מצלמות אינן מחנכות ילדים. הן מתעדות את מה שכבר קרה. טוב שהן מסייעות לחשוף התעללות, אבל האם זו השאיפה שלנו? לגלות אחרי חודשיים של פעילות מה עבר על תינוק חסר ישע?

גם כיום מסגרות שבהן פחות משבעה פעוטות נותרות מחוץ לחובת הרישוי מכוח חוק הפיקוח. ובדוח מבקר המדינה מיוני 2026 נכתב שברשימה ראשונית שגיבש משרד החינוך ביולי 2025, אותרו 683 מעונות שפעלו ללא רישיון.

מעל הכל, המדינה עדיין לא חוללה את השינוי התפיסתי הנדרש. כבר ב־2017 נחקק חוק המועצה לגיל הרך, שנועד ליצור מדיניות לאומית מתואמת. בדוח הכנסת ממארס 2025 התברר שהתוכנית הרב־שנתית לא פורסמה, ועדת השרים לא הוקמה ותקציבים כמעט לא נוצלו. החוק קיים - היישום חסר. והילדים משלמים.

הגיע הזמן לומר בקול ברור: לא די ברישיונות, במצלמות ובפיקוח. דרושים חינוך־טיפול איכותי, נשות חינוך מקצועיות, הכשרה מעמיקה, שכר ראוי, הדרכה רציפה ואחריות ממשלתית אמיתית.

ילדים אינם מחסן, אינם פתרון תעסוקתי ואינם נתון בתקציב. הם העתיד שלנו, והם ההווה שעליו אנחנו אחראיים.

הגיע הזמן להפסיק לספור מקרים ולהתחיל לקבל אחריות.

ד"ר יערה שילה היא מרצה בכירה במכללת אפרתה ויו"ר העמותה למען הילד בגיל הרך