לפני שתאשימו את ההורים: מעונות מפוקחים הם לא הנושא

בערך היום לפני ארבע שנים פתחנו את הטלפון במוצאי שבת וקיבלנו מבול של הודעות מבלבלות, שהשורה התחתונה שלהן היא אחת: המעון של אחד מהילדים נסגר בגלל חשד לאלימות של הצוות.

המעון היה צמוד לתחנת המשטרה העירונית. כמה צמוד? יש לי דפיקה באוטו מהפעם שעשיתי רוורס מחוץ למעון ונתקעתי בתחנה. היו בו מצלמות בכל חדר, רשימת המתנה אינסופית, ודלת פתוחה להורים שרצו לקפוץ באמצע היום להציץ. אנחנו היינו חדשים באזור והשם הטוב של המקום נישא בפי כל.

לפי החוק, צריך מבוגר אחד על תשעה ילדים בני פחות משנתיים. במעון הנ"ל היחס היה הרבה יותר אישי. זה היה מעון החלומות - עד שלא, וככה גילינו שפיקוח אינו תעודת ביטוח, ושגם רגולציה מדוקדקת לא מבטיחה את הדבר היחיד שאנחנו מחפשים במסגרות לילדים: אהבת ילדים וסבלנות בלתי נשחקת.

את הסנטימנט הזה מאששים עוד לפחות 100 אלף זוגות הורים: מתוך כחצי מיליון פעוטות עד גיל 3 שיש כיום בישראל, 200-100 אלף נמצאים במסגרת ללא פיקוח. כנראה השאלה אם יש או אין מטף במקום מטרידה אותנו פחות מהשאלה אם מישהו ירים את הילד שלנו כשיבכה ויאיר אליו פנים.

אחרי האסון, גם אני רציתי לקפוץ על עגלת השיח הציבורי המזועזע ולכתוב מילים נחרצות על אחריות הורית ועל הזנחה ועל הפקרות, ועוד מילים גדולות עם סימני קריאה - אבל משהו בבטן עצר בעדי.

אף אחד עדיין לא יודע מה באמת קרה במעון בירושלים, ובכל כמה שעות מתקבל עדכון סותר, אבל למעט ההורים של הילדים שהיו שם בפועל, זה בעצם לא משנה. מה שמשנה הוא שהמקרה הזה הוא לא אות קלון על ה"אחר", זה שמזניח את ילדיו ומפקיר אותם במסגרות לא מותאמות, אלא מראה שמשקפת במדויק, במדויק עד כאב, את המרחב האפור האינסופי שבו אנחנו כהורים מקבלים החלטות.

שום הורה נורמטיבי לא מכניס את ילדיו למצב סכנה מתוך בחירה. לא הורה חרדי, לא הורה חילוני, לא הורה ערבי. שום הורה.

הורים קונים רכב קצת פחות בטוח כי זה מה שהתקציב שלהם מאפשר (קיה פיקנטו, למשל, הוא אחד הרכבים הנפוצים בארץ, על אף מבחני הריסוק הלא מושלמים שלו). העיר שדרות שגשגה למרות הסכנה במגורים בה, תחת איום הרקטות הרבה לפני 7 באוקטובר, כי הורים רצו לקנות דירות במחיר בר־השגה וליהנות מהקהילתיות המיוחדת שבה.

הורים מרשים לילדים שלהם חטיפים אף על פי שזה מעלה את הסיכון לסוכרת, ומשאירים אותם מול המסך אף על פי שזה הרסני למוח, או מרשים לילד לנסוע על אופניים לחבר, או מרשים למתבגרת לנסוע עם חברות לטיול באילת.

כשאני גדלתי, בירושלים של שנות האינתיפאדה השנייה, רק על כמה חברים בודדים נאסרה בתכלית האיסור נסיעה באוטובוסים.

רוב ההורים ידעו שהם לא יכולים להשתעבד להסעת הילדים ממקום למקום, ולא יכולים לדרוש מהם להישאר רק בבית, וגם לא יכולים לעמוד בעלות של מונית כמה פעמים בשבוע במקום אוטובוס. הם בחרו בחירה שלא היתה נטולת סכנה, אך איש לא יאשים אותם ברשלנות.

אני לא יודעת מה קרה במעון בירושלים. גם אתם לא. אולי נגלה שהיתה שם הזנחה פושעת, אולי נגלה שהיו נסיבות לא אידיאליות וחימום יתר. אבל ההורים שמדברים מספרים על מקום אוהב, על גננת מנוסה ועוטפת, על דורות של ילדים שאהבו אותה ושמחו להגיע למעון שלה. זו היתה בחירה הגיונית, לא זריקת אחריות.

המקרה הזה לא דורש ביקורת, הוא דורש חמלה ושותפות. הסקת מסקנות עדינה, לא הוקעה בכיכר העיר. מתוך מרחב האפשרויות שעומד בפנינו כהורים אנחנו בוחרים. תמיד בוחרים, בידיעה שלכל בחירה עלול להיות מחיר, ובתקווה שלעולם לא נצטרך לשלם אותו.