ב־2019 הוזמנתי לסיור עיתונאים ברמאללה. רובם הגיעו בהסעה מאורגנת מתל אביב, אני הגעתי מאזור ירושלים וסידרו לי טרמפ עם מקומי. כך זכיתי לנסוע עם חבר הכנסת לשעבר טלב א־סאנע, אחד הכוכבים הגדולים של המשכן ויהודי מכניס אורחים. כלומר, בדואי. ערבי. שמגדיר את עצמו פלסטיני. בשנת 1992 הוא נבחר לראשונה לכנסת ה־13 מטעם מד"ע, וכיהן ברציפות עד לכנסת ה־18. בין תפקידיו הפרלמנטריים: יושב ראש הוועדה למאבק בנגע הסמים בכנסת ה־15, יושב ראש סיעת רע"מ בכנסת ה־16 ויושב ראש סיעת רע"מ־תע"ל בכנסת ה־17.
זאת היתה זכות נדירה לנסוע איתו ולשמוע איך הוא רואה את הדברים: מדינה פלסטינית, הסביר אז, היא כבר לא משהו ששווה להילחם עבורו. למה? כי אנחנו ממילא מקבלים אותה. כולנו מזדהים כפלסטינים, אמר, ובעזרת התעודות הכחולות אנחנו כובשים את ישראל בפועל בשלל עמדות מפתח - רופאים, רוקחים, פקידי ממשל, מרצים ואנשי תקשורת, ודרך הקלפי הריבוי הטבעי מניב.
אני לא בטוחה שהוא חידש משהו, אבל בהחלט חידד. בשפה ברורה, בלי רגשות אשם או נחיתות, מתוך ידיעה שמה שמגיע מגיע. טלב, אגב, נחקר בוועדת אור לבדיקת מהומות אוקטובר 2000, והשופטים אמרו כי דבריו הסיתו את ערביי ישראל.
הנה באה הרכבת
יכול להיות שהיתה מעורבות קטארית בבחירות. זה לא מפתיע אם היתה - כמות כזאת של נהירה, ועוד בשעות בוקר מוקדמות, היא אירוע מחשיד. ועדיין, מי שחוששים מעימותים יותר משהם חוששים על חייהם יתעלמו גם מהסימנים הברורים: לערביי ישראל יש אקדח מעשן ביד, קוראים לו דמוקרטיה, והם משתמשים בה באופן פרוגרסיבי. זה האמצעי היעיל ביותר. למה לא? זה מצליח בכל העולם, רק שישראלים בווינה הולכים ברחוב ומצקצקים: נורא, נורא מה שהם עשו כאן.
הנרטיבים של ערביי ישראל, כמו גם של ערביי "השטחים", אינם ולא היו מוחבאים בשום שלב. יש בתים שכבשנו להם ביפו, יש ארמונות ששדדנו להם בכרם מהר"ל, והמפתחות לנכסים שהופקעו בטלביה עדיין מחכים למלחמת אל־אקצא הבאה. עזה? חברון? כסף קטן. כשהיהודים הגיעו לגוש קטיף לא היה שם כלום, כמו שאין שם כלום עכשיו, כשסיימו להרוס את מה שבנו המתיישבים. השאלה היחידה היא עד מתי נכחיש את האירוע כלפי עצמנו.
כשראשי השמאל־מרכז הישראלי דורשים להקים ועדת חקירה ממלכתית, ותוך כדי משרטטים ממשלה בשותפות הערבים, האירוניה מתגייסת לצבא האדום. לא צריך רמ"ד התרעה כדי להבין את השתלשלות האירועים, צריך מינון מפלצתי של פרוזאק כדי לחיות רגיל עם כתובת כזאת על הקיר. איפה היה הצבא ב־7 באוקטובר? איפה היה המודיעין? איפה היתה הממשלה? איפה הכפיים שלכם, גבירותיי ורבותיי, תראו כמה רחוק אנחנו מגיעים בתחרות ההכחשה הישראלית של בחירות 2026.
הוי ארצי מולדתי
"בנשוב הרוח ולנוכח אש הנשק
ובעקשנותו של עמי על המאבק
פלסטין היא ביתי, היא אדמת ניצחוני
פלסטין היא נקמתי ואדמת העמידה האיתנה.
בשם השבועה, בצל הדגל
אחיה כלוחם המקריב עצמו,
אשאר לוחם המקריב עצמו,
אמות כלוחם המקריב עצמו,
עד אשר אשוב, לוחם המקריב עצמו"
(מתוך המנון ששרו השבוע כ־11 מנדטים מכנסת ישראל)
"התקווה". כמה מדויק! לפני שחתמנו על הסכמי אוסלו ובנינו צבא ומשטרה פלסטינית, ונתנו להם רובים, חשבנו שזה שוס אופטימי. הם יפנו אלינו כלי נשק שנתנו להם? אין מצב. והנה, הבלתי ייאמן קרה. נכון, ערפאת אמר בבירור שהוא חותם איתנו הסכם שלום שהוא חסר משמעות מבחינתו כי כל האמצעים כשרים במאבק נגד היאהוד - אבל מה שהוא אומר בערבית מבחינתו לא קיים. לא ראינו את זה בא.
בואו, גם 7 באוקטובר לא באמת הגיע בהפתעה - האויב אומר את זה שנים, מתכונן, מקים עמדות תצפית ליד קיבוצים ומושבים. לפני שלושה שבועות הבאתי כאן את עדות יו"ר נתיב העשרה, על אימון בנשק חי ליד הגדר שבוע לפני הטבח, ועל תגובת צה"ל: "זה רק אימון של חמאס". וגם את תשובת המושב: אבל בעוד שבוע זה יהיה הדבר עצמו, וזה יהיה עלינו!
מלחמת ההכחשה
אז הנה אנחנו כאן, מכחישים את 7 באוקטובר הפוליטי אחרי שנים של זליגה אזרחית. הנשק האמיתי האחרון שנותר לנו הוא הדמוקרטיה. המציאות מדברת ברור, אנחנו סותמים אוזניים.
איפה היה הצבא ב־7 באוקטובר? איפה היה המודיעין? איפה הממשלה? איפה הכפיים שלכם, גבירותיי ורבותיי, תראו כמה רחוק אנחנו מגיעים בתחרות ההכחשה הישראלית של בחירות 2026
כמעט שישית מכנסת ישראל סבורה כי חמאס הוא ארגון צדקה. שלא היה אונס ב־7 באוקטובר, ושרצח וטבח של אלפי יהודים הם מחאה לגיטימית. איך אנחנו מתמודדים עם זה? האם נקים ממשלת אחדות מול האויב? האם נטיל סנקציות על אזרחים שתומכים באויב? האם נסייע לזרים להגר במקום לשלם להם ביטוח לאומי? עזבו מהפכות - הראש היהודי המציא פטנט הרבה יותר פשוט: הערבים משתלטים על הכנסת - בואו נאשים את בן גביר.