הבחירות שטרפו את הקלפים - עשויות דווקא להציל את השלטון בישראל

בנסיבות הפוליטיות הממולכדות שנוצרו לפני הבחירות, קיוויתי בכל מאודי ששני הצדדים יפסידו - נתניהו ומחנהו מצד אחד, איזנקוט, גולן ושות' מהצד השני. ייחלתי שאף אחד מהגושים לא יצליח להגשים את החלומות הפוליטיים המסוכנים שלו, כדי שכולנו יחדיו ננצח. והנה, בשלהי ספירת המעטפות הכפולות, מסתמן שהמשאלה שלי התמלאה מעבר לציפיות. ההפסד של מי שהרעילו אותנו משני הצדדים כל כך עמוק, האופציות שלהם כל כך אפסיות, שהם נדחפים לעשות את הדבר ההגיוני היחיד - למצא נוסחה כואבת מבחינתם להליכה משותפת. נוסחה מרפאת מבחינתנו.

אבל הצדדים הטובים בתוצאות ההצבעה לא רק מכריחים את המערכת הפוליטית להתנזר ממהלכים אובדניים, אלא גם חושפים אותנו למציאות שאסור להתעלם ממנה - כמו משמעות ההצבעה הערבית, שרק מחזקת את הצורך של חובבי התנועה הציונית ללכד את השורות.

התרסקות העוצמה החרדית: רווח ראשון מהבחירות שראוי לציון נוגע לחוסר היכולת של שני המחנות להרכיב קואליציה על בסיס מפלגות הסרבנות החרדית. זו התפתחות היסטורית, שבטווח המיידי מצילה אותנו מהמשך השיטה הפוליטית ההרסנית הדו־צדדית, מימי רבין ופרס ועד נתניהו. אבל בטווח הבינוני הרווח יהיה גדול יותר, כי אם לא צריך לספק אתנן פוליטי לעסקני החרדים - ניתן להציל את החברה והכלכלה הישראלית מקריסה. שהרי לא נצליח לעמוד עוד זמן רב בנטל ההחזקה של החברה החרדית, שחלקה היחסי הולך וגדל. חייבים לשנות את כללי המשחק ולהכריח אותם, דרך הכיס, לעבוד ולשרת.

אבל החדשות בחזית החרדית טובות עוד יותר, בשל הכישלון הדרמטי של ש"ס. זו מפלגה שקמה על בסיס יצירת זהות כוזבת ליהדות "הספרדית" המסורתית, אך הפכה למכונה מושחתת שמספקת כוח פוליטי אדיר לשתי משפחות ולאינסוף ג'וביסטים מקורבים שלהן. הזיוף הנוגע למהות של ש"ס נחשף במבחן 7 באוקטובר, כשהמצביעים הבינו שאין בה מקום למי שמשרת, עובד ונושא בנטל.

מעודדת גם הצטמקותה הדרמטית של הקואליציה הנוכחית, שהיתה חייבת להיענש, ולו בשל היותה בשלטון בשמיני עצרת. המספרים מפריכים את הניסיונות הפתטיים של יחצני הליכוד לצבוע את הכישלון כהישג. הקואליציה של ביבי ירדה מ־68 מנדטים לאזור 53. והליכוד - מ־32 מנדטים, 36 עם סער, לכ־10 מנדטים פחות. הוכח שלמרות מסע ההתנערות מאחריות, חלק לא מבוטל מתומכי נתניהו לא מוכנים לעבור לסדר היום ועברו מפלגה.

חשיפת הממדים הזעירים של גוש השמאל: כששקעו סיסמאות הרהב של יאיר גולן וחבורת רדמן־קפלן, הוכח שגוש השמאל הפך לשולי עד זניח. למרות כוח ההשפעה הדרמטי שיש לו בעיתונות, באקדמיה ובעולם הבידור והאמנות, רעיונותיו נדחו על ידי רוב טוטאלי בציבור. הרי חוץ ממפלגת הדמוקרטים, על 8 המנדטים שלה, שאר מפלגות הגוש ברחו מעמדות השמאל באימה. או שהיו מלכתחילה בימין, כמו ישראל ביתנו, או שערבבו בין ימין למרכז בביחד, או שכמו ישר! עשו מאמץ עילאי לחמוק ממצע ומתדמית שמאלניים, מפחד המצביעים. להזכיר: ב־1993 הועברו הסכמי אוסלו על בסיס 44 מנדטים של מפלגת העבודה ו־12 של מרצ. זה היה גודל מחנה השמאל אז - מצאו את ההבדלים.

לאן ינהרו הערבים

עוד חדשה טובה מאוד היא הכישלון המוחלט של התוכנית להלבנת רע"מ באמצעות יואב סגלוביץ. התרגיל שהוצג כשותפות יהודית־ערבית אמיצה היה שקוף עד פרימיטיבי, אבל עלול היה לספק לאיזנקוט תואנה לכונן ממשלת מיעוט או קואליציה ממשית על בסיס הקולות הבעייתיים של מצביעי מנסור עבאס.

מבלי להביא בחשבון את העננה הכבדה שמרחפת ונחקרת עכשיו, ברור שלמרות הכל, אופציית הסוואת רע"מ לא מספיקה כדי לנצח. מי שרוצה להרכיב קואליציה, אפילו להתחכם ולמנות יו"ר כנסת או תעלול דומה, חייב לעשות שימוש בקולות האויבים המובהקים מהמשותפת. הדילמה אכזרית: היא דורשת להכריע את האחים לנשק מהליכוד ולווייניו באמצעות קולות אויבי המדינה הציונית. וברור שגם המחיר האלקטורלי העתידי יהיה אכזרי.

עם פרסום המדגמים השגויים בערוצים 13-11, היו שדרנים ופוליטיקאים שכבר החלו להכין את הקרקע בדיוק לכך. חלקם איבדו גובה כשהחלו להיחשף תוצאות האמת, אבל חלק המשיכו בניסיון לנרמל את המפלגות המתועבות שפועלות נגד המדינה, שחברים מרכזיים בהן מזדהים עם האויב ותומכים בו.

גם עצומת "400 אנשי התרבות", כולם אנשי שמאל מובהקים, נועדה בדיוק לכך - לרדד ולהסוות את הבעיה האמיתית. בתמימות מעושה, הם מטיפים לשיתוף "האזרחים הערבים" בשלטון, ומנסים לטשטש את העובדה שהבעיה אינה בעצם העובדה שהמצביעים הם ערבים, אלא במצע ובפעולות של המפלגות שבהן בחרו האזרחים הללו. מדובר במפלגות אויבות למדינה של הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון ומגילת העצמאות. דרכן מתאפיינת בעוינות ובהזדהות עם האויב נוסח עופר כסיף - וגם ערבי המחמד של עיתונות המיינסטרים, אחמד טיבי, מעולם לא הפסיק להיות "יועצו" ושגרירו של רב־הטבחים יאסר ערפאת.

ראוי שלערביי ישראל יהיה ייצוג במוסדות המדינה. זו מדינת היהודים שבה המיעוטים צריכים לזכות בשוויון פרסונלי, ולא לאומי. אבל כדי להגיע לכך, עליהם להקים מפלגות ולבחור במי שלא שוללים את מהותה של ישראל. עליהם ללכת בדרכם של יוסף חדאד וקפטן אלה, דוברת צה"ל בערבית, שהוכיחו עד כמה הדבר אפשרי ומוצלח.

רבים מערביי ישראל רוצים להשתלב בחברה היהודית, אבל הם חסרי אומץ לב אזרחי להתאגד במסגרות פוליטיות שלא עוינות אותנו. זה הזמן לדחוף אותם לכך, כי זה גם האינטרס של החברה היהודית. בין היתר, זו המשימה העליונה שלנו לעקור את הפשע וההזנחה מרחובות החברה הערבית, כך שהערבים ינהרו למפלגות לא עוינות. לשם כך, נדרש גם לגרום לשופטי בג"ץ לפסוק לפי הלשון והכוונה של חוק יסוד: הכנסת, האוסר מפורשות על מפלגות כמו המשותפת להתמודד בבחירות.

ניצחון דרך הביניים

בינתיים, העובדה שאפילו גדי איזנקוט לא יעז להסתמך על הרשימה המשותפת, לא כל שכן בנט וליברמן, מחזירה אותנו למלכוד המבורך שאליו נקלענו. מלכוד שמחייב ללכת בדרך הביניים שאליה ניסיתי לכוון כשהצבעתי הפעם לעופר וינטר, ולפני ארבע שנים לאיילת שקד. פרדוקסלית, מתברר שהקול שלי לא ירד לטמיון - הוא סימן דרך משאול אחוז החסימה.

והדרך ההכרחית מחייבת לבטל את שתי מכונות הרעל הפוליטיות. שני הצדדים הפוליטיים ייאלצו לוותר גם על נשק יום הדין שלהם: נתניהו על הברית הפסולה עם החרדים, ושלושת המוסקטרים - על החרמת נתניהו. הצעות שכבר הועלו, כמו רוטציה בראשות הממשלה וחנינה לנתניהו עם פרישתו אחרי שנתיים, יכולות לעבוד. הכל, ובלבד שרוב הציבור הציוני ילך יחד. יש לנו כל כך הרבה סכנות ואתגרים, וגם הישגים פנטסטיים ובשורות מרעננות לעולם כולו, אם רק נשכיל לאמץ ידיים יחדיו.