בלי ימין ושמאל, בלי פנקסים: כך נראית הממשלה שישראל צריכה

אני כותב את המילים האלה מתוך כעס שאינו יכול עוד לשתוק, אך יותר מכל, מתוך אהבה עמוקה ופצועה לעם הזה.

סעו איתי לרגע דרומה. תסעו במרחבים של הנגב המערבי, דרך פתחת שלום ועד צומת יד מרדכי, תעברו דרך מתחם הנובה.

תסתכלו ימינה ושמאלה על פינות הזיכרון המאולתרות, על מיגוניות הדמים שעודן עומדות שם כעדות אילמת. כשתעמדו שם, מול הרוח והשקט הכואב, תבינו עד כמה כל הסיסמאות הריקניות של ימי שגרה פשוט מתפוגגות ברוח.

ב־7 באוקטובר שילמנו את המחיר הנורא מכל. 2,400 אזרחים וחיילים נרצחו ונפלו מאז. אלוהים לא נגע בפוליטיקאים שיושבים במגדלי השן; אלוהים נגע בכל גיבורינו, ובהם 24 המופלאים שנלחמו ונפלו בקיבוץ בארי כדי להציל אחים ואחיות, כי "לא תעמוד על דם רעך". אלוהים נגע בעם הזה, בערבות ההדדית של אנשים פשוטים שמיהרו לתוך האש. והיום, שלוש שנים מאוחר יותר, נדמה שהכל תקוע.

לא למשחק הכיסאות

איך זה יכול להיות שלא למדנו כלום? איך זה יכול להיות שהשיטה הישנה ממשיכה לפעול כאילו לא עברנו את התהום? הפלגנות אינה צומחת מלמטה, היא מוקזת אלינו מלמעלה, מתוך המפלגות. כל פוליטיקאי מוכר לנו "ניצחון מוחלט" או חזון מדומיין אחר שאי אפשר להגשים, מוחק ומשנה פרוטוקולים, ומסתכל אך ורק על הבוחרים שלו. זו תרבות של "פנקס כתום", סוג של מפא"י מודרנית, כאילו לא עברו 78 שנה מאז הקמת המדינה.

אנחנו צריכים להבין אמת אחת פשוטה: ניצחון של גוש אחד הוא הפסד צורב של העם כולו. מדינת ישראל אינה מקשה אחת, והיא גם לא צריכה להיות. אנחנו בנויים מקהילות, מזהויות ומאמונות שונות.

גם במגזר הערבי, שנים פימפמו זכויות לאומיות ופוליטיות לעם הפלסטיני, בעוד שכיום משפחות קוברות את יקיריהן יום־יום בגלל אלימות פנימית מדכאת. גם במגזר החרדי, שומרי התורה היקרים עדיין חייבים להתעורר ולהבין שכשליש מהעם היהודי הושמד בשואה, כשהוריו ואבותיו שמרו תורה ומצוות בגטאות ובמחנות.

גם החלוקה הישנה לימין ולשמאל היא כבר מזמן עוד נדבך שאינו שווה כלום, אך משרת מפלגות כדי למתג את עצמן ולהפריד בינינו. מי שחושב שמספיק להזיז את ראש הממשלה או להחליף שלטון במחי יד והכל יסתדר, לא מבין מהו אגו פוליטי. הפתרון לא יבוא ממשחקי כיסאות.

כשנכנסתי לקלפי בבחירות האחרונות, נבהלתי מרוב הפתקים. ככל שנוסיף עוד נקודות של מחלוקת, כך נתפצל ונאבד את הדרך. אנחנו חייבים להחזיר את האור לתוך הסדקים שבלב שלנו, ולהתרכז רק בשלוש נקודות יסוד בסיסיות שנוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו:

1. ציונות: בית לאומי בטוח וגאה לכל אזרחיו.
2. ערבות הדדית: מצוות של אדם לחברו.
3. החיבור של אדם לאדמה: השורשים, החקלאות, הבית, והערך הבסיסי של חיים יחד על פיסת הארץ הזו.

אנחנו לא צריכים עוד "ממשלת 7.10" של אסון, ולא רק "ממשלת שינוי" של נכויות פוליטיות. אנחנו חייבים ממשלת ריפוי.

אנחנו צריכים מנהיגות שתבין שהיא משרתת את העם, ולא עם שמשרת 120 חברי כנסת המרגישים כאילו הורמו מעם. הכוח אינו שמור בידיהם - הכוח נמצא אצלנו, בעם.

לכן על כל מנהיגי המפלגות להניח את האגו בצד, להפסיק למכור אשליות ולא לגרור אותנו לעוד מערכת בחירות מפלגת. הם חייבים להגיע לממשלה מוסכמת שתשרת את כל אזרחי ישראל.

אם אתם מבטיחים שוב ושוב "להיות ראויים לקורבן", תפסיקו לדבר בסיסמאות! תתחילו לפעול. אנחנו קהילה של קהילות, ועלינו ללמוד להתלכד ולהתאחד לא רק בזמן שבו הטילים נופלים והתותחים רועמים, אלא גם ובעיקר כשאנחנו בונים מחדש את צביון המדינה. בלי פנקסים, בלי פלגנות, רק עם ערבות הדדית ותקווה גדולה בלב.