ניצחון.
אף אחד לא יכול לטעון שניצח בבחירות. היו כמובן ניצחונות טקטיים: הליכוד השיג יותר מכפי שצפו לו הסוקרים, הערבים העצימו משמעותית את כוחם, ומתנגדי הממשלה השיגו רוב בציבור. לתמונה נוסף גם חשד חמור לשוחד בחירות במימון קטארי, שעדיין טעון חקירה ובירור. אבל באופן מובהק, הישראלים נכנסו למערכת הבחירות הזאת כשהם חלוקים פוליטית, ויצאו ממנה כשהם חלוקים פוליטית. במילה אחת - פלונטר.
יש כמה דרכים להתיר את הפלונטר הזה. לו ישראל היתה מדינה רגילה, גם הדרך היתה הדרך הרגילה: 67 מנדטים הם יותר מ-53, ובתוך זמן קצר היתה מוקמת ממשלה שנשענת על קולות מתנגדי הממשלה. אלא שישראל אינה מדינה רגילה, ובתוך הגוש הזה יש קצת פחות משליש מנדטים של מפלגות ערביות שאינן ציוניות. הסיכוי שממשלה כזאת תחזיק מעמד לאורך זמן ותצליח להתמודד עם שלל האתגרים שמצפים לישראל קטן מאוד, בהינתן הפערים האידיאולוגיים העצומים בין המפלגות והפוליטיקאים השונים.
לחברי הגוש הזה יש בכל זאת פיתוי אחד: להמליץ על מועמד לראשות הממשלה, נניח גדי איזנקוט, להקים בכנסת ועדה מסדרת, לבחור יו"ר חדש במקום אמיר אוחנה - ולהתחיל לעבוד. להקים ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר, להעביר את "חוק הנאשם", לבטל את חוקי ההפיכה המשפטית ואת חוקי התקשורת, ועוד. זה פיתוי לא קטן, וגם חרב מתהפכת משמעותית שתסתובב בימים הקרובים מעל ראשם של בנימין נתניהו ושותפיו.
דרך שנייה, שגם היא היתה קורית לו ישראל היתה מדינה רגילה, היא להקים ממשלת אחדות מבוססת מפלגות ציוניות שתורמות למפעל הציוני. ובעברית פשוטה: בלי חרדים ובלי ערבים. ממשלה שתדאג גם לשני המיעוטים האלה, כמובן, אבל עוד קודם לכן תדאג לרוב הציבור שמחזיק את המדינה על הכתפיים.
קחו נתון: כמעט מחצית מילדי הגן בישראל כיום הם או חרדים או ערבים. בעוד 20-30 שנה, הם יהיו פניה של המדינה. מי שלא ידאג היום שבסיס הלימוד של כל הילדים יהיה זהה, יקבל פערים בלתי ניתנים לתיקון בעתיד. מי שלא יחנך את כל הילדים לדמוקרטיה, יקבל פערים בלתי ניתנים לתיקון בעתיד. מי שלא ידאג שכל הילדים ישרתו בצבא, ויעבדו, יקבל פערים בלתי ניתנים לתיקון בעתיד. הציבור שהוא כיום הרוב – הציוני, המשרת, העובד – זה שנושא על גבו את עיקר נטל קיומה הפיזי והכלכלי של המדינה, צריך להחליט מה חשוב לו יותר: ההווה או העתיד. כל מי שיבחר בהווה מבקיע גול ניצחון זמני, שיהפוך בעתיד לגול עצמי מפואר וטראגי.
הציבור שהוא כיום הרוב – הציוני, המשרת, העובד – זה שנושא על גבו את עיקר נטל קיומה הפיזי והכלכלי של המדינה, צריך להחליט מה חשוב לו יותר: ההווה או העתיד. כל מי שיבחר בהווה מבקיע גול ניצחון זמני, שיהפוך בעתיד לגול עצמי מפואר וטראגי
כדי שממשלת אחדות תקום צריכים כל הנוגעים בדבר לוותר על אגו ועל התחייבויות. ובמקרה של נתניהו: גם לעמוד בהתחייבויות. האם זה אפשרי? זה אפשרי. האם זה פתרון טוב? זה בוודאי פתרון יותר טוב (או פחות גרוע) מכל פתרון אחר. האם זה יקרה? כרגע נראה שהסיכויים לכך קטנים, אלא אם איש אחד – לא נשיא המדינה יצחק הרצוג, אלא נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ – ייתן הוראה. אם טראמפ יגיד לנתניהו שאין לו עניין לעבוד שוב עם ממשלת ימין שנשענת על איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' והלכה-למעשה מבצעת את מדיניותם, ממשלה שמסבכת את ישראל בעולם ומסכנת אותה בחרמות, יש סיכוי שנתניהו יתרצה. זה עדיין יחייב את הצד השני להסכים (כלומר לוותר על הפיתוי של השתלטות על הכנסת והקמת ממשלת מיעוט), ובעיקר להגיע לנוסחה שכל הצדדים יוכלו לחיות איתה בשנים הקרובות.
נתניהו, כך נדמה, עשוי להעדיף דרך שלישית. לצאת למלחמה באיראן שתכניס את ישראל למצב חירום, תדחה את השבעת הכנסת (כלומר את ההשתלטות עליה), תשבש את המגעים להרכבת הממשלה, ותסתיים – כך הוא מקווה – בהישג ישראלי מובהק שיחזק אותו בציבור. מהעמדה הזאת הוא ישאף להגיע לסבב בחירות נוסף שבו – כך הוא מקווה – הימין ישרוף פחות קולות (בלי עופר וינטר, נועם ורסיסי מפלגות נוספות), הערבים יצביעו פחות, ישראלים המתגוררים בחו"ל יגיעו במספרים נמוכים יותר, והוא יתקרב שוב לממשלת ימין על מלא.
תומכיו של נתניהו יגידו שהדרך הזאת, השלישית, היא הטובה ביותר. הם יוסיפו, כפי שבסביבתו מנסים לפמפם מאז נסגרו הקלפיות, שהציבור בחר בו. זה כמובן לא נכון: הקואליציה בראשותו הצטמקה משמעותית, ורחוקה מרוב פרלמנטרי. הליכוד אמנם כמעט שמר על כוחו, ונתניהו היה ונותר מותג חזק מאוד, אבל רוב הציבור הישראלי הצביע נגדו – בפער. הוא יכול, כמובן, לגרור את ישראל לעוד סבבי מלחמה ובחירות; האם זה יהיה לטובת המדינה ועתידה? חד משמעית לא.
מתנגדיו של נתניהו יגידו שהדרך הראשונה היא הטובה ביותר. קודם כל לקבוע עובדות בשטח, ומשם להתקדם. כאמור, גם אם זה יצליח מיידית, בטווח הקצת יותר ארוך אין לזה סיכוי ממשי. כל משבר קטן – ביטחוני, כלכלי – יפרק את הקואליציה הזאת (ועוד לא דיברנו על וטו וחרמות, למשל של ליברמן; ועוד לא דיברנו על גוש נתניהו שיבעיר את המדינה כפי שעשה בתקופת ממשלת בנט). ישראל תחזור אז לנקודת המוצא בתנאים גרועים יותר.
ולכן, דרך הביניים היא הטובה ביותר לישראל. האם היא הטובה ביותר לנתניהו? כנראה שלא. האם היא הטובה ביותר למתנגדיו? כנראה שלא. האם היא מושלמת? כמובן שלא. אבל יהיה ביכולתה לכונן ממשלה נורמלית, שנשענת על גורמים נורמליים, שתציג לעולם חזות נורמלית, ואולי תחזיר את ישראל להיות שוב מדינה נורמלית. אשרי המאמין.
ממשלה כזאת תידרש לנטרל לא מעט מוקשים. הראשון, ועדת חקירה ל-7 באוקטובר: בין הממלכתי לשוויוני, תידרש להימצא נוסחה כדי שזה יקרה. השני, חוק הגיוס: זה חייב לקרות, בשם צרכי צה"ל; כולם מתגייסים – מי לשירות צבאי ומי לשירות לאומי – כולל חרדים, כולל ערבים. השלישי, חוקי המהפכה: ישראל חוזרת לבסיס הדמוקרטיה; תיקונים במערכת המשפט – כן, הרס מכוון של מערכת המשפט (והתקשורת החופשית) – לא. הרביעי: חוק וסדר; לחזק את המשילות, לחזק את המשטרה, להחזיר את הביטחון האישי. החמישי, חינוך: לא עוד תיעדוף לסקטורים שקרובים לצלחת, אלא התנהלות שוויונית והגיונית שפועלת לשיקום המערכת שנמצאת על סף קריסה. השישי, כלכלה: לחזק את בסיס המשק, ובעיקר להבטיח את יציבותו על רקע עומסי המלחמה והאיומים בחרמות. השביעי, הבינלאומי: לשקם את מעמדה ותדמיתה של מדינת ישראל, בדגש על מאבק בתנועות החרם ובאנטישמיות.
נדמה שרוב הציבור הציוני במדינת ישראל יסכים על כל (ובוודאי על רוב) העניינים האלה. והרוב הציוני הזה הוא גם הרוב, כך על פי הבחירות. והרוב הציוני הזה לא הצביע בעד עוד ממשלה שנשענת ונסחטת מימין או על ידי החרדים. הרוב הציוני הזה הצביע בעד מדינה שבה כולם עובדים, וכולם משרתים, וכולם לומדים, וכולם חיים זה לצד זה. ובשתי מילים: מדינה נורמלית.
עכשיו זה בידיים של ראשי המפלגות לקבוע אם ישראל תצעד לעבר הנורמליות הזאת, או תמשיך במסלול הלא נורמלי שבו היא מתנהלת כבר יותר מדי שנים. נורמליות שתבטיח את עתידה וחוסנה של המדינה, ולא תסכן אותו בשם אינטרס פוליטי או אישי מיידי. אלה, האחרונים, יהיו אולי ניצחון לרגע, אבל הפסד לדורות.
מלחמה.
כל הסימנים מלמדים שזה רק עניין של זמן, ואפשר שזמן לא רב, עד שהמלחמה באיראן תתחדש. מרגע שהסתיימו הבחירות בישראל, ומרגע שיסתיימו בחירות האמצע בארצות הברית בשבוע הבא, יוסרו המחסומים שעיכבו את חידושה בשם הדמוקרטיה.
זה נכון, עם כוכבית. בישראל מכהנת ממשלת מעבר, שזכתה בתמיכה של פחות ממחצית הציבור הישראלי. בשפת הרחוב זה אומר שאין לה מנדט; שהיא לא קיבלה אמון; שרוב הציבור נגדה. האם ממשלה כזאת מוסמכת לצאת למלחמה? שאלה טובה. אם מלחמה כזאת נכפית על ישראל – נניח במקרה שבו איראן פותחת נגדה במתקפה – התשובה היא חיובית כמובן. אבל מה בנוגע למלחמה שישראל יוזמת? מי בכלל מגדיר מהי מלחמת ברירה או אין ברירה, ומי קובע אם אפשר או אי אפשר לחכות עד שתוקם ממשלה חדשה?
אין בישראל תקדים לממשלה שפותחת מיוזמתה במלחמה רחבה לאחר בחירות, עוד בטרם הוקמה ממשלה חדשה שזכתה באמון הכנסת. זה מחייב, לכל הפחות, הסכמה רחבה של הגורמים הפוליטיים המרכזיים, כדי לוודא שזאת אכן מלחמה חיונית שאינה מנוצלת לצרכים פוליטיים. הסכמות כאלה יכולות להיות גם בסיס לממשלה משותפת עתידית, ואולי אפילו התחלה שלה: בהינתן מצב מלחמתי אפשר לסכם מהר, להשביע מהר, ולהמשיך הלאה.
אין בישראל תקדים לממשלה שפותחת מיוזמתה במלחמה רחבה לאחר בחירות, עוד בטרם הוקמה ממשלה חדשה שזכתה באמון הכנסת. זה מחייב, לכל הפחות, הסכמה רחבה של הגורמים הפוליטיים המרכזיים, כדי לוודא שזאת אכן מלחמה חיונית שאינה מנוצלת לצרכים פוליטיים
הסיכוי שזה יקרה קטן. כאמור, כל הסימנים מלמדים על כך שהמלחמה עשויה להתחדש עוד בטרם ייפתח המו"מ הקואליציוני או ממש בראשיתו. ישראל תיקלע אז למצב חירום, ויהיו שיקראו להקפיא את השבעת הכנסת החדשה ואת המגעים להקמת ממשלה חדשה. ומי יודע מה יקרה אחר כך: כמה זמן תימשך המלחמה (האמריקנים מדברים על מכה קצרה ואפקטיבית, אבל זה גם מה שהם אמרו בסוף פברואר והמלחמה נמשכה אז חודש וחצי), מה יהיו המחירים שלה, ואיך היא תסתיים.
זה מחזיר את הנטל לכתפי הרמטכ"ל, אייל זמיר. הציבור יבקש לשמוע ממנו אם זאת מלחמת ברירה או מלחמת אין ברירה, מלחמה שחובה היה לצאת אליה כאן ועכשיו או מלחמה שניתן היה לעכב אותה עד שהמערכת הפוליטית בישראל תתייצב, ותוקם בה ממשלה חדשה שתשקף את רצון הבוחר.
כעיקרון, צה"ל סבור שצריך לחדש את המלחמה. שמאז סיום המערכה האחרונה, באמצע אפריל, הצטברו באיראן איומים שנדרש לטפל בהם – בעיקר בתחום ייצור הטילים והכטב"מים. צה"ל גם היה מעוניין לפגוע משמעותית בתשתיות הלאומיות של איראן, כדי להגביר את הלחץ על הציבור האיראני ובאמצעותו על המשטר – בתקווה שייפול או יסכים לפשרות משמעותיות, בעיקר בסוגיית הגרעין. עם זאת, ובשונה מנתניהו (ומהמוסד), צה"ל לא סבור שצריך להציב את הפלת המשטר כיעד: גם בפברואר הוא התנגד לכך, וצדק; נפילת משטרים קשה לחיזוי, ויעד כזה עלול לא להיות מושג ולהוביל למלחמה ארוכה שאינה אינטרס ישראלי.
גם וושינגטון אינה להוטה לצאת שוב למלחמה ארוכה. קולגות אמריקנים מעידים שגם כך מוטרדים בממשל מהנזק שעלולה איראן לגרום לשכנותיה במפרץ, ולכל שוק הנפט העולמי – בואכה החורף. את ישראל זה מעניין פחות (מחירי הדלק, שהוקפאו ערב הבחירות, צפויים לזנק בשבוע הבא לשיא של כל הזמנים, ולחצות את ה-9 שקלים לליטר), אבל אין לדעת איך טראמפ ייצא מבחירות האמצע – באילו תוצאות ובאיזה מצב רוח – וכיצד זה ישפיע על החלטותיו.
נתניהו, זה לא סוד, להוט לחדש את המערכה. כשייוודעו פרטי האירועים שקרו בשבועות האחרונים מאחורי הקלעים, יתברר כמה רחוק הוא היה נכון ללכת ערב הבחירות, וכמה גדול היה חלקו של זמיר בשמירת הדמוקרטיה – מבלי שאיש הגדיר שזה תפקידו. זמיר ער בוודאי לרחשים מאחורי גבו על כך שאם תוקם ממשלת ימין נוספת (שכרגע אין לה רוב), הוא ישלם בכסאו. ספק אם זה יסיט אותו מדרכו.
מלחמה נוספת נגד איראן – שלישית בתוך 17 חודשים – צריכה להבטיח שיושג בה מה שלא הושג עד כה. כתמיד, יש ארבעה עניינים על הפרק: הראשון, המשטר. השני, הגרעין. השלישי, ייצור הטילים והכטב"מים. הרביעי, הסיוע האיראני לארגוני הפרוקסי באיזור. שתי המערכות הקודמות פגעו בכל אלה במידה שונה; המערכה הראשונה היתה אפקטיבית מאוד – ישראל גם יצרה בה הרתעה משמעותית – והשנייה הרבה פחות. מערכה שלישית צריכה להבטיח, עד כמה שניתן, שיהיה בה משהו שונה. שזה לא יהיה עוד סבב, כי איראן היא לא עזה, וישראל לא יכולה להתקיים מולה במתכונת של סבבים בהינתן המחיר הכבד של מלחמה – בחיי אדם, ברכוש, בכסף, בשיבוש החיים, בהפסקת טיסות של חברות בינלאומיות, ועוד.
האם ניתן להפיל את המשטר בטהרן? לא בטוח; הניסיונות לעשות זאת עד כה כשלו. האם ניתן להוציא מידיה את הגרעין או להכריח אותה למסור אותו? לא בטוח; הניסיונות לעשות זאת עד כה כשלו. האם ניתן להשבית לה את תעשיית ייצור הטילים והכטב"מים? זמנית כן, אם כי איראן כבר הוכיחה פעמיים יכולת התאוששות מהירה משציפו. האם ניתן להשבית את הסיוע שהיא מעניקה לארגוני הפרוקסי? במידה מסוימת כן, אבל רק לזמן קצוב.
המסקנה: איראן תשלם מחיר במלחמה, אבל לא בטוח שתובס. מכאן אפשר לדון במחירים שישלמו גם בישראל ובארצות הברית, וישלמו במדינות המפרץ, וישלמו בכל העולם. האם זה מצדיק? לא מצדיק? מצדיק חלקית? לא בטוח שמי שמכהנים כרגע בתפקיד – בקונסטלציה הפוליטית הנתונה של אחרי בחירות וערב הרכבת ממשלה ועם אינטרסים סמויים לגבי (אולי) עוד סבב בחירות – הם האנשים המתאימים לענות על השאלות האלה. וגם לכן, דרושה ראייה רחבה, שתייצג נאמנה את האמירה של רוב הציבור הישראלי בבחירות.
