ההתנתקות של ביידן

הנשיא ביידן יצא בשבוע שעבר לביקור ראשון מחוץ לגבולות ארצו. המסר שביקש לשלוח למארחיו ולעולם כולו הוא ש"ארה"ב חזרה" למלא תפקיד פעיל ומוביל בזירה הבינלאומית לצד ידידותיה ובעלות בריתה שאותן נטשה, כך ביידן, בימיו של הנשיא טראמפ.

את הביקור הראשון שלו בחו"ל ביידן לא מתעתד לקיים בישראל. תחת זאת הוא יבקר באירופה כדי לפגוש בשותפיו לברית נאט"ו, ובהם בעל הברית המסור, הנשיא הטורקי ארדואן, וכן יפגוש בנשיא פוטין שאותו כינה לא מזמן "רוצח".

על ישראל הוא בחר לדלג. אפשר לתרץ את הדבר במערבולת שבה נתונה המערכת הפוליטית במדינה בשנים האחרונות וביתר שאת בימים אלו, אבל עובדה היא כי ביידן בחר להתעלם גם ממדינות אחרות באזור, ובראשן בעלות בריתה של וושינגטון במפרץ. כזכור, טראמפ פתח את כהונתו בביקור במדינות אלו, לצד ביקורו בישראל, וביקש להביע בכך את מחויבותה הנחושה של ארה"ב לביטחונן למול האיום האיראני.

בחירתו של ג'ו ביידן לנשיאות בנובמבר האחרון עוררה דיון מרתק בשאלת מחויבותו, וכן מחויבות מפלגתו, לידידות רבת השנים בין ארה"ב לבין ישראל. בינתיים אין ראיות לכרסום בתמיכה העקרונית של ביידן בישראל, אבל לא בכך העניין. שהרי אין כמו האמריקנים להפריד בין סנטימנטים ורגש לבין אינטרסים פוליטיים וכלכליים קרים. ובכלל, בכל מה שקשור לפרקטיקה המסר של ביידן הוא חד וברור: המזרח התיכון שוב אינו מעניין את ארה"ב, וכל שהיא מבקשת ואף מתכננת הוא להתנתק ממנו ומבעיותיו.

דברים אלו נלחשו בחדרי חדרים עוד בימי אובאמה ונאמרו באופן בוטה בידי טראמפ, שהגדיר כזכור את סוריה כ"מדינה שאינה אלא חול ומוות", ולפיכך אין לארה"ב כל אינטרס להתערב בסכסוכים השבטיים שמתנהלים על אדמתה. אולם בניגוד לטראמפ, שאת ההתנתקות מהמזרח התיכון ביצע באמצעות חיזוק הציר האנטי־איראני באזור וביצור ביטחונן של בעלות בריתה של אמריקה, ההתנתקות של ביידן מלווה בנסיגה ממחויבות ובפייסנות עם אויביה.

השלב הראשון בהתנתקות הוא כמובן השגת הסכם גרעין עם איראן, שיסיר איום של התלקחות העלולה לגרור את ארה"ב לעימות עם איראן. הסכם כזה גם יכשיר את הקרקע להורדת פרופיל של הנוכחות האמריקנית באזור. במקביל, החלו האמריקנים בנסיגה מאפגניסטן לאחר שחתמו על הסכם עם תנועת הטליבאן. מדובר למעשה במכירת חיסול, שאת מחירה ישלמו בעלי הברית האפגנים של וושינגטון. אחרי הכל, לאיש אין אשליות וברור שברגע שהאמריקנים ייסוגו מאפגניסטן, ישתלטו עליה הטליבאן ויכוננו בה שלטון טרור אפל ורצחני.

גם בתימן מבקשים האמריקנים להגיע להסכם עם החות'ים, שלוחיה של טהרן. קשה להניח שהללו יוותרו על הקשר עם איראן, ולכן הפסקת הלחימה תאפשר להם, כמו לחמאס ולחיזבאללה בשעתו, להצטייד בארסנל של טילים שבעזרתו יאיימו על כל מדינות האזור, ואפילו על ישראל.

לאחר מכן יגיע תורה של סוריה, שם עתידים האמריקנים להפקיר את בעלי בריתם הכורדים, שסייעו בידם למוטט את הח'ליפות של דאעש, לחסדיו של בשאר אל־אסד. ולבסוף ייצאו האמריקנים מעיראק ויותירו אותה לידי טהרן, ואולי אף יצמצמו את נוכחותם במפרץ הפרסי.

ביידן מקווה אפוא כי המשמרת שלו תיזכר ככזו שבמהלכה תיחלץ ארה"ב מן הביצה הטובענית שבה שקעה במזרח התיכון. אלא שכפי שמלמד הניסיון של ישראל בעזה ובלבנון, האמריקנים יכולים להתנתק מן המזרח התיכון, אבל פרצי אלימות וטרור שמקורם באזור עשויים להוסיף לרדוף אותם עד ארה"ב הרחוקה.

השינוי בארה"ב מגיע בתקופה רגישה לישראל, תקופה של החלפת ממשלות. אחרי הכל, במזרח התיכון הכל אישי, והיחס למדינה נעוץ לא פעם באופן שבו נתפס העומד בראשה. את נתניהו אולי לא אהבו, אבל כיבדו בשל ניסיונו רב השנים בזירה המורכבת הזו.