ההכשר הפסול של סגלוביץ'

אם להאמין לנתונים המעודכנים של הסוקרים, מנסור עבאס זיהה בזמן את הסנטימנט הפלסטיני המתחדש של ערביי ישראל, כשהחליט להעלות מחדש על ראש שמחתו את עניין המדינה הפלסטינית. המספרים שהצביעו בראשית המלחמה על התרחקות מהנרטיב הערבי־פלסטיני, ועל עלייה חדה בתחושת הישראליות של אזרחי ישראל הערבים - 70% מהם חשו כך - התאדו כלא היו.

נתוני הסקר המקיף של מרכז משה דיין ממאי 2026, שבדק את רכיב הזהות הבולט בזהות האישית של ערביי ישראל, מלמדים על מהפך ועל חזרה למציאות שלפני המלחמה: רק 28% מערביי ישראל חשים ראשית לכל ישראלים. כל השאר, כ־72%, התרחקו מהישראליות; אצל 33.3% מערביי ישראל רכיב הזהות המוביל הוא הערבי, אצל עוד 24.5% זו הזהות הדתית (בעיקר המוסלמית) ואצל עוד 13.5% - הזהות הפלסטינית.

קו אחד קושר בין השקפת חנין זועבי, שהיהודים כלל אינם לאום ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית, לבין הציוץ של אלאא מלוד: "החמורים לא יודעים שכבר מזמן הנאמנות שלנו היא לא להם"

בשלוש שנות המלחמה ערביי ישראל התיישרו מחדש עם ההנהגה הפוליטית הקיצונית שלהם, שעבורה הם מצביעים פעם אחר פעם. ההנהגה הזאת נשארה בדיוק באותו המקום. הישראליות היתה ועודה רכיב זניח בזהותה: אחמד טיבי, שחש ראשית לכל פלסטיני ורק לאחר מכן אזרח ישראלי; איימן עודה, שמתנגד להגמוניה הציונית ובמקרה של סתירה בין זהותו הפלסטינית לאזרחותו יעדיף את זהותו; או יו"ר בל"ד, סמי אבו שחאדה, שהדגל הפלסטיני מייצג עבורו את הזהות של ערביי ישראל.

ומהזהות נגזרים גם המעשים והדרך: מביקור אצל מחבלים מתועבים דוגמת מרואן ברגותי (הח"כים טיבי ועודה), ועד תמיכה ב־BDS ובחרמות על ישראל. מאזן גנאים מסכנין רואה ב"אסירים" (מחבלים) הפלסטינים "כתר על ראשו של כל ערבי לאומי". ח"כ לשעבר ג'מאל זחאלקה, כיום יו"ר ועדת המעקב, מעדיף "למות ולא לשיר את ההמנון הישראלי", וח"כ לשעבר חנין זועבי, שטרם אמרה את המילה האחרונה, סבורה שהיהודים כלל אינם לאום ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית. זועבי מוכנה בטובה להעניק לנו, היהודים, זכויות, אך רק במסגרת מדינה עם רוב ערבי.

"לרחוץ את אבק הזמן"

מי שמבקש להבין מדוע המפלגות הערביות "פסולות חיתון" לכל ממשלה ציונית, חייב לחזור אל השורשים; אל "מסמכי החזון" של ערביי ישראל מ־2006, אל ימי "הנכבה" ב־48', ובעיקר אל חלום השיבה שמגדיר את זהותם מאז. הוא נוכח פה כל העת ולא הולך לשום מקום.

האזינו, למשל, למשוררת דארין טאטור מהכפר ריינה שבגליל, כשהיא מתעדת ומתפעמת מאלפי הפלסטינים מיו"ש שהציפו לפני שנים אחדות את חוף ימה של תל אביב: "מראה הערים שלנו על החוף הפלסטיני, כמו יפו, עכו וחיפה, המלאות בתושביהן המקוריים, הוא הנוף הטבעי שצריך להיות במולדת זו".

עקבו אחרי התנועה האסלאמית, שמשקמת מסגדים ובתי עלמין מוסלמיים, כשלב מקדים לשיבת אוכלוסייה. "בשלב הראשון", מסביר דאוד בדר, מזכיר ורכז "הוועד להגנה על זכויות העקורים", לחוקר ד"ר יחיאל שבי, "די בבקשה לשפץ את האתר, בלי להזכיר את זכות השיבה. על זה נדבר בשלב מאוחר יותר, אחרי שנשפץ".

קראו על "השיבה" גם בשירו של הראפר תאמר נפאר, שמחכה לרגע שבו יוכל "לרחוץ את אבק הזמן" מידיו בבית הישן, ואל תדלגו על הטרמינולוגיה של מוחמד ברכה וג'מאל זחאלקה, שני היו"רים האחרונים של ועדת המעקב. הראשון מתרגש מהתקוממות "ערי פלסטין" - יפו, חיפה, עכו, לוד ורמאללה - בשומר החומות. השני מגדיר את זכות השיבה כ"קדושה" ו"בלתי מתיישנת".

עיינו גם בדבריהן של שתי נשים ערביות שפורסמו בשנים האחרונות. האחת היא איה זינאתי, תושבת חיפה, שמבהירה כי אינה מדברת על הכיבוש של 67', אלא על זה "ביאפא, בליד, בעכא ובכפר מעלול". והשנייה היא אלאא מלוד, שכותבת עלינו, הישראלים: "החמורים לא יודעים שכבר מזמן הנאמנות שלנו היא לא להם".

רק לאחרונה התגלגל לידי ראיון ישן שערך ארי שביט עם מוחמד דחלה, עו"ד ותיק ומוערך שהיה המתמחה הערבי הראשון בבית המשפט העליון. דחלה מסביר שם לשביט שבעצם אינו מיעוט, שמדובר בטעות: "הרעיון של מיעוט זר לאסלאם ומתאים ליהדות... כשאתה מסתכל סביב, אתה רואה... שבארץ יש רוב שהוא בעצם מיעוט (היהודים; נ"ש) ומיעוט שהוא בעצם רוב (הערבים; נ"ש).

הנה, אפוא, בקליפת אגוז חלום השיבה: להיות כאן שוב רוב. להחזיר את הגלגל לאחור. להפוך אותנו, היהודים, למיעוט כאן. לחסל את המדינה היהודית והמפעל הציוני.

"ג'יהאד אזרחי"

ואולי מנסור עבאס, "הערבי הטוב", הוא הפתרון? הלוואי שהיה, אבל לא. מבחינה מסוימת הוא אף מורכב ומסוכן יותר. יש עבאס בעברית ועבאס בערבית. עבאס בעברית מגדיר את המתרחש בנגב כ"סכסוך על קרקעות שקורה בכל מדינה מודרנית". עבאס בערבית אומר: "נחזיר את האדמות שהופקעו מבני עמנו. זה מעשה לאומי". עבאס בעברית מדבר על אג'נדה אזרחית. עבאס בערבית משתמש בביטוי "ג'יהאד אזרחי". עבאס בעברית מכיר בישראל כמדינה יהודית; עבאס בערבית רק מתאר מציאות, ומשלים איתה, זמנית.

איך יודעים? לכו אל מחקריו של סא"ל (מיל') יוני דחוח הלוי, איש המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. עיינו בהם. ייתכן שתופתעו: גם עבאס נשען על הסכמי חודייבה, דגם אסלאמי של תכסיסנות, שהוא, כדבריו, "בתחום ההיתר ההלכתי והתחבולות האפשריות", שמכשיר הבנות ופשרות טקטיות, המיועדות להפרה בבוא העת.

ברע"מ רואים בישראל מדינה נסיבתית, ואמנת התנועה רואה בייצוג בכנסת הזדמנות "להתנגד להצעות המדיניות ולתוכנית המפעל הציוני מתוך לב מוסדות המדינה" ו"לסייע למטרה הפלסטינית שלנו". סוס טרויאני, זוכרים?

מי אצלנו זוכר שעבאס המליץ בעבר להפוך את התוכנית המדינית של חמאס שחיבר חאלד משעל (2017) ל"תוכנית פעולה לאומית פלסטינית". אף שהסתייג מפגיעה באזרחים ותבע מחמאס לכבד הסכמים בינלאומיים, יו"ר רע"מ המליץ להנהגת חמאס לדבוק בתוכנית שהגדירה את הציונות כ"אויב האנושות" וגיבתה מאבק מזוין.

אמנת רע"מ שאושרה ב־2019 קובעת כי ישראל נולדה מהמפעל הציוני הגזעני. גם היא מציבה את זכות השיבה, האסונית עבורנו, כבסיס להשגת שלום, ורואה בהשתתפות בכנסת "ניסיון להגן על האינטרסים של הקהילה בישראל", "לסייע למטרה הפלסטינית שלנו" ו"להתנגד להצעות המדיניות ולתוכנית המפעל הציוני, מתוך לב מוסדות המדינה".

מה זה אם לא הסוס הטרויאני, הזכור לרע, מבית מדרשו של פייסל חוסייני? ואת זה איזנקוט ויואב סגלוביץ', המיועד לשריון ברע"מ, הולכים להכשיר כשותף קואליציוני בממשלת שינוי? מפלגה שחברים בה תוקפים את לחימת צה"ל בעזה ורואים בישראל מדינה נסיבתית וחולפת? מפלגה שחלק מאנשיה רואים בישראל "אויב ציוני"; בהר הבית ובכותל - אדמות ווקף; ובמדינת ח'ליפות אסלאמית במקום ישראל - חזון ארוך טווח? זה המחיר? "בכל מחיר"?