בחסות מועצת השלום ישראל תקבל חמאס בתחפושת

ההיסטוריה של התיווך הדיפלומטי במזרח התיכון מפקידה לא פעם את השמירה על הלול בידי השועל, ואז - מגלה פליאה תהומית על כך שהוא נותר ריק. זה פחות או יותר מה שקרה השבוע גם למסמך 20 הנקודות, נייר מפוקפק בפני עצמו, שישראל נאלצה לבלוע כחלק מעסקת החבילה לשחרור החטופים.

שנים רבות פיטמו טורקיה וקטאר את חמאס בכספים, בנשק, במקלט ובלגיטימציה בינלאומית. הן לא רק דאגו שחמאס יפרח, ילבלב, יפגע וישלוט, אלא גם הקפידו לשפוך עוד ועוד שמן על המדורה, ואז - נקראו על ידי "מועצת השלום" של טראמפ לפרק את חמאס ולכבות את השריפה. אחרי הכל, מי מכיר את המציתים ואת חומרי הבעירה טוב מהן?

כך רוקן מתוכן ההסכם מספטמבר 2025 והפך לפייק את היעד המרכזי: פירוז עזה ופירוק חמאס מנשקו: ב"מפת הדרכים" של מלאדנוב הרצועה אינה מפורזת. האקדחים, הרובים, האר.פי.ג'י, אלפי הטילים, המחרטות, בתי המלאכה לייצור נשק והמנהרות - הכל נשאר שם. מערך הלחימה פשוט מחליף ידיים ועובר מחמאס לממשל פלסטיני חדש לכאורה, "טכנוקרטי". חמאס בתחפושת.

גם ה־ISF, שבמסמך 20 הנקודות הוגדר ככוח שיטור שיפעל מול הטרור, סורס. בגלימת מלאדנוב החדשה הוא אינו יותר מכוח הפרדה פאסיבי. תפאורה. יתרה מזאת: קטאר וטורקיה (שנשיאה שואף בגלוי להשמדת ישראל) שולבו בוועדה שתקבע מי מפר את ההסכם, בעוד ישראל נותרה ללא יכולת פיקוח ממשית.

טוני בלייר, ג'ארד קושנר וניקולאי מלאדנוב הובהלו לכאן השבוע כדי לדאוג שישראל לא תשבור את הכלים ושהמשחק יימשך. הם שיפרו לכאורה מחדש את "מפת הדרכים" לטובתנו - הנשק יימסר לידיים אמריקניות ויושמד, ולא תהיה נסיגה עד לפירוק חמאס מכל נשקו - אבל גם הם יודעים שמדובר בנשף מסכות, שכולם מרמים את כולם.

חמאס ימשיך לזרות חול בעיני העולם ולשמר בפועל את שלטונו. ארה"ב והמערב ישמרו את האשליה שהם עושים היסטוריה ומפרקים את חמאס מנשקו; וישראל? היא תשמור לעצמה את הזכות להיות מופתעת.

חמאס, שימו לב, עושה כבר עכשיו כמעט הכל כדי להבהיר שאין לו שום כוונה להתפרק מנשקו ולפרז את הרצועה. הוא ממשיך לחפור מנהרות שהבטיח להשמיד, לייצר נשק רקטי שאמור היה לפוצץ, לפתח מחרטות שהתבקש לסגור, לדכא אוכלוסייה ברובים שאין לו כוונה למסור, לגייס "שוטרים" ל"משטרה" ולגדודי הנוחבות שאמורים להתפרק, ולחלק לרבים מפעיליו "נשק אישי", שיישאר בידם תחת כסות אזרחית, חוקית לכאורה.

"אמא תרזה"

בהקדחת התבשיל הזה נוטל חלק גם אחד, מוחמד דחלאן, טרוריסט בחליפה עם דם על הידיים, שכבר איחז את עינינו בעבר ונקרא עתה להושיע את "מועצת השלום". דחלאן, לשעבר מראשי הביטחון המסכל ברצועת עזה ומבכירי תנועת פת"ח, הפך לאחר ימי אוסלו לחביבם של כמה בכירים ישראלים שראו בו "מישהו מתון שאפשר לעבוד איתו". המעורבות שלו באירוע היתה אמורה להדליק מאה נורות אדומות בירושלים; אבל אפילו ראש שב"כ, דוד זיני, נאלץ להיפגש עימו לאחר שהתברר עד כמה הוא מעורב בנוסחאות שמצאו את דרכן ל"מפת הדרכים".

דחלאן בעייתי משתי סיבות מרכזיות: הראשונה - הוא רמאי עם קבלות. אני עצמי מצאתי ברישומיי מימי אוסלו התבטאות שלו, שדוחה קובלנה ישראלית על הממדים שאליהם תפחה המשטרה הפלסטינית, בניגוד להסכמים. דחלאן הבהיר אז בלי למצמץ: "לא נפחית ממספרם... אבל אין לנו שום בעיה להעביר רשימה אחת של שוטרים, ורשימה שנייה שעושים כביכול עבודה מנהלית". הוא התכחש גם לסיכום על הפחתת מספר כלי הנשק.

עמיתי, העיתונאי חגי הוברמן, חשף באותם ימים כי התמונות בתקשורת הישראלית של מחבלים מבוקשים הנפרדים בנשיקה מרוביהם, מניחים אותם על השולחן ועוזבים לא חמושים - היו מבוימות; שהנשק לא הועבר לידי צה"ל, אלא הושאר בידי מי שלא הסגיר עצמו, ושחלק מהנשקים הללו שימשו אחר כך לפיגועים שבהם נרצחו יהודים. אפילו הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ידע שמדובר בהצגה.

לכך צריך להוסיף כמובן את העובדה שדחלאן, הממותג עתה כאמא תרזה ומשכין שלום תמים, היה אחראי יחד עם אחרים לפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, שבו נרצחו שניים, ושלושה ילדים איבדו את רגליהם. האמריקנים סיפקו אז לישראל קלטת שהפלילה את דחלאן במעורבות בפיגוע הזה, אך בחרו לשכוח זאת עתה. דחלאן הפנה בזמנו את אנשי מנגנון הביטחון המסכל שלו לבצע פיגועים ברצועה, מימן וחימש את גדודי חללי אל־אקצא שפיגעו בישראלים, וסגנו, ראשיד אבו שבאכ, היה מעורב בניסיון להברחת הענק של 50 טונות נשק איראני לעזה, בספינה קארין איי.

תקדימים לא רלוונטיים

לישראל יש עוד סיבה מצוינת להניח שמדובר בתרמית. מי שתפקידו להאזין ולנטר את חמאס שומע, רק בערבית, שלא ניתן לסחור עם האויב ב"נשק ההתנגדות" הקדוש, שייעודו: הגשמת מצוות הג'יהאד. הארגון מעגן את אחיזת העיניים שלו בהסכם חודייביה שכרת מוחמד במאה ה־7, חוזה שנועד מעצם הגדרתו להפרה ולרווח טקטי של זמן, בדיוק כפי שעשה ערפאת עם הסכם אוסלו. ארגון הטרור נשען גם על תקדימים מודרניים יותר, וביניהם הסכמי המבוקשים ביו"ש מול פעילי חללי אל־אקצא של פת"ח, אחרי האינתיפאדה השנייה. הללו התחייבו למסור את נשקם בתמורה לחנינה, אך הערימו על ישראל, מסרו לה נשקים תקולים והעבירו את נשקיהם התקינים לחמאס ולג'יהאד.

בזמן שחמאס מתעתע במועצת השלום, אנשי מלאדנוב מציגים לצוות הישראלי תקדימים לא רלוונטיים כמו המחתרת האירית (IRA), המחתרת הבסקית (ETA) או הגרילה בקולומביה (FARC) שהתפרקו מנשקם. זו השוואה שגויה מעיקרה: ארגונים אלו הונעו מאידיאולוגיה חילונית, לאומית או כלכלית. שום לוחם אירי או בסקי לא האמין שיקבל שכר נצחי על פיגועיו בגן עדן או שימלא ציווי אלוהי אם ימות עם רובה ביד. לא היו להם טקסטים קדושים או אנשי דת שקבעו כי ויתור על הנשק הוא חטא דתי. להפך. ברגע שנפתח עבורם פתח להסדר פוליטי, הנשק הפך עבורם למיותר, בעוד אצל חמאס נשק הג'יהאד הוא חובה אלוקית, ו"המלחמה", כפי שהארגון מבהיר שוב ושוב, "יכולה להימשך גם עוד מאה שנה".