לכבוד החופש הגדול יצא הבן שלי מירושלים לקייטנה בים. אפילו יש הסעה! ערב אחד הגיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ: "הורים יקרים, נהג ההסעות הקבוע עבר הליך רפואי. את ההסעות מחר יבצע נהג מחליף מטעם חברת ההסעות.
מדובר בנהג ערבי־נוצרי שעובד איתנו באופן קבוע. כדי שנוכל להיערך בהתאם, נשמח אם תענו על הסקר המצורף ותעדכנו אם מבחינתכם יש התנגדות עקרונית לנסוע עם נהג שאינו יהודי, באופן חד־פעמי.
"תודה רבה על ההבנה ושיתוף הפעולה".
ואז הופיע סקר עם שתי אפשרויות: ״אין לי בעיה" או "לא מוכן לשלוח עם נהג לא יהודי". כאמא טובה וצייתנית, לחצתי מייד "אין לי בעיה". ואז עצרתי. מה זאת השאלה הזאת בכלל? למה אני משתפת פעולה עם מסגור כזה? מייד השבתי בזעם בתגובה: "האם מישהו ישאל כשיגיע אליו פרמדיק באמבולנס חלילה או כשיגיע לרופא בבית חולים מה המוצא שלו? מאחלת נסיעה טובה ובטוחה כל יום ותמיד, וקייטנה מהנה לכולם מחר".
המציאות שלנו מלאה בפחד, ובצדק. כמעט שלוש שנים מאז טבח 7 באוקטובר והמלחמה הארוכה בתולדותינו, האיום הביטחוני ממשיך לרחף מעלינו וחוף המבטחים לא נראה באופק. אך השאלה על הנהג לא עסקה במקצועיותו ובמהימנותו כנהג הסעות.
זו היתה שאלה שמסמנת זהות של אדם - שלא ידוע עליו דבר מלבד היותו ערבי נוצרי - בחשדנות ובאיבה. ומה היה קורה לו היה רוב בקרב ההורים שלא מוכן לנהג הסעות לא יהודי? האם לגיטימי לשלול על בסיס זה את עבודתו?
השאלות שאנו שואלים מעצבות את המציאות שלנו. שאלות מסוג השאלה התמימה לכאורה ששאל מנהל הקייטנה, מזיזות את גבולות השיח הלגיטימי, את טווח הרעיונות המקובל בקרב הציבור, ומנרמלות ערעור על אנושיותו של האחר בשל היותו ערבי.
אסור להסכים לכך. הבחירות שיתקיימו בעוד שלושה חודשים יהיו לא רק על זהות הממשלה הבאה, אלא על איזו חברה אנחנו ועל אילו אנשים נהיה.
כל קמפיינר מתחיל יגיד לכם שפחד הוא הכלי החזק ביותר לנצח בעזרתו בבחירות. זהו המנוע היעיל ביותר למשוך אליך אנשים, ויעיד הסרטון של ראש הממשלה על הרמטכ״ל לשעבר והאב השכול גדי איזנקוט, שנועד אך ורק להפחיד (ולא מיותר להזכיר כמה זה הזוי שמי שבמשמרתו קרה האסון הביטחוני הגדול ביותר למדינה שלנו, מרשה לעצמו להמשיך בקו הזה).
אבל כמו שהוא חזק, ככה הוא כלי ריק. רק מי שאין לו חזון, רק מי שאין לו אסטרטגיה, רק מי שלא באמת יכול להציע לנו תקווה, משתמש בפחד ככלי שלטוני. ממשלות שאין להן מה להציע בונות את כוחן על בסיס הפחד. וזה מה שבאמת צריך להפחיד אותנו.
כשחברי הקואליציה ממקדים את תשומת ליבנו רק בשאלה: "האם 'הם' יישבו עם ערבים", הם רוכבים על הגל העכור של הסתגרות וחשש ששטף את מדינת ישראל לאחר שלוש שנות מלחמה קשה וכואבת, והופכים את הפחד לשאלה המכוננת לא רק את מערכת הבחירות הקרובה אלא גם את מי שאנחנו.
במקום לשאול: האם לצבא שלנו יהיו מספיק חיילים כדי לשמור על ביטחון המדינה, או האם נוכל לקדם מהלכים מדיניים שיתחילו לשרטט מציאות של בריתות אזוריות - הממשלה רק לוחצת לנו על הכפתור ומלעיטה אותנו במנת יתר של פחד.
אני מחכה ומאמינה שהאנשים החדשים והנשים החדשות שנכנסו למגרש הפוליטי בשבועות האחרונים יזכירו לנו שאפשר לבנות פה עתיד מבוסס חזון ותקווה; חזון שמכיר במציאות המורכבת, מבוסס על ראייה מפוכחת של הקושי והסכנות, אבל גם על אחריות. חזון שלא בנוי על נאיביות, אלא על השאלות שמרחיבות את האנושיות ולא מצמצמות אותה.
רבים ורבות מהם באים מהשטח, מהעשייה האזרחית והמקצועית שזה הביזנס שלה: לבנות תקווה. זה כבר צעד מעודד. עד אז, כשאנחנו שואלים שאלה, אם בסקרים, ואם באולפן או בקבוצת הווטסאפ, בואו נדאג לבחור בשאלות הנכונות, ולא באלו שמרוקנות את הזולת ואותנו מאנושיות.
הכותבת היא סגנית נשיא מכון הרטמן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו