אין מי שיטפל, אין מי שילמד: המשבר שמאיים על החינוך בישראל

אלפי פעוטות מחכים למסגרת וקרוב ל־5,000 עובדי הוראה חסרים במערכת • בתוך שלוש שנים זינק ב־80% מספר המורים שהועסקו באישורים חריגים

ילד בכיתה ריקה (אילוסטרציה) , עמי שומן
ילד בכיתה ריקה (אילוסטרציה) | צילום: עמי שומן
[object Object]

שלום למנהלת המעון. תודה שנשארת במערכת. סליחה שנשארת כמעט לבד. שנת הלימודים תשפ"ז מוצאת את מדינת ישראל בשיא שלילי של כל הזמנים - יותר מ־20 אלף פעוטות נמצאים ברשימות ההמתנה של מעונות היום המפוקחים בשל מחסור חריף בכוח אדם.

משה בן שמחון

הנתון חסר התקדים הזה משקף עלייה של כ־20% במצוקת כוח האדם לעומת השנה שעברה, ומסביר עד כמה עמוק המשבר בגיוס ובשימור מחנכות־מטפלות.

עומס היתר על המטפלות, לצד האחריות הכבדה המוטלת עליהן ושכר נמוך מהממוצע במשק, גורם לכך שרבות עוזבות את התחום, למרות האהבה לילדים ולחינוך, לטובת פרנסה בכבוד במקום אחר.

הנפגעות המיידיות מהמצב הן כצפוי המשפחות הצעירות. הפעוטות מקבלים מערכת עמוסה ושחוקה, וההורים נאלצים לבחור בין מסגרות פרטיות יקרות לבין צמצום היקף העבודה או אפילו ויתור עליה (נחשו מי כמעט תמיד תהיה זו שתישאר בבית?).

המצב הזה בלתי אפשרי ובלתי נכון, הן כלפי ההורים והילדים, אבל בעיקר כלפי שוק התעסוקה והכלכלה הישראלית. הפתרון הוא ליישם מיידית את החלטות ועדת הכספים שניתנו בעניין, לתקן את עיוותי השכר ולתת אופק למחנכות־מטפלות במעונות היום.

מורה בכיתה | צילום: גטי אימג'ס

שלום כיתה א'. איכשהו צלחתם את שש השנים הראשונות והגעתם לבית הספר. עכשיו רק צריך לקוות שיהיה מי שילמד אתכם.

השבוע עדכנה הסתדרות המורים כי ערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"ז חסרים במערכת החינוך כמעט 5,000 עובדי הוראה(!). המספר הזה מספר רק חלק מהסיפור. בפברואר האחרון הציג מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים שלפיהם אחד מכל עשרה מורים חדשים עוזב את המערכת כבר בתום שנת ההוראה הראשונה, ואחד מכל חמישה עוזב בתוך חמש שנים.

כ־3,000 בוגרי לימודי הוראה, שכבר השקיעו שנים בהכשרה למקצוע, בוחרים כלל לא להיכנס אליו.

וכשאין מספיק מורים, המערכת מוצאת פתרונות טלאי על גבי טלאי: העסקת אנשי צוות ללא הכשרה פדגוגית מלאה, הוראת מקצועות ללא הסמכה, ואפילו מצבים קיצוניים שבהם מחנכת אחת נדרשת להחזיק שתי כיתות במקביל. בתשפ"ה הועסקו יותר מ־12 אלף מורים באמצעות אישורים חריגים זמניים - עלייה של 80% בתוך שלוש שנים.

מערכת חינוך אינה מנגנון בייביסיטר לאומי, ומחנכים ומטפלות אינם משאב מתכלה. החינוך הוא התשתית העמוקה ביותר שעליה עומדת החברה. המקום שבו נבנים ערכים ומונחים היסודות לדור העתיד. מבחנה של מדינה אינו נמדד בהצהרות, אלא בסדר עדיפויות לאומי ובנכונות להעניק לאחראיים על דור העתיד שלנו את הכבוד, השכר והתנאים הראויים.

כשהעומס מבריח את עובדי ההוראה הטובים ביותר, המכה אינה ניחתת רק על הרמה הלימודית, אלא פוגעת בראש ובראשונה בלכידות החברתית, בשוויון ההזדמנויות ובחוסן הלאומי.

גם בימים אלו, של ערב בחירות, צריך לזכור שזו לא שאלה של ימין ושמאל. בקואליציה ובאופוזיציה לא מסכימים כמעט על כלום, אבל בעניין הזה כולם יודעים שאנחנו בבעיה אמיתית. ובעיות צריך לפתור.

יפעת סלע היא יו"ר תנועת אמונה - נשים ציוניות־דתיות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו