העפיפונים שבו לעוטף - ותחושת הביטחון של התושבים בסכנה

בשקט, כמעט בלי שנרגיש, חזרו העפיפונים לעוטף עזה. בשבועות האחרונים אותרו עפיפונים שחצו מרצועת עזה ונחתו בשטח ישראל, ובהם בשדות ובשטחים הסמוכים ליישובים. חלקם נשאו כתובות בערבית.

בשלב זה לא מדובר בעפיפוני תבערה מן הסוג שהכרנו לפני שנים, אבל עבור מי שחי בעוטף, עצם המראה שלהם בשמיים מספיק כדי להחזיר עולם שלם שכבר קיווינו להשאיר מאחור. אפשר לדון בשאלה מה מטרת השיגורים, מהי הסכנה הביטחונית ומה צריכה ישראל לעשות. אלה שאלות חשובות, אבל יש שאלה נוספת שכמעט אינה נשמעת: מה עושה עפיפון כזה לנפשם של התושבים שחזרו הביתה אחרי 7 באוקטובר ומנסים לבנות מחדש את חייהם?

מבחוץ קשה אולי להבין זאת. למראית עין, עפיפון הוא רק חפץ "נאיבי" עשוי מנייר צבעוני ומזכיר זיכרונות ילדות מתוקים. שיגורו לא גורם להפעלת אזעקת "צבע אדום", אין פיצוץ, אין נפגעים ואין תמונות דרמטיות לפתיחת מהדורת החדשות. אבל החיים בעוטף לימדו אותנו שאיום אינו נמדד רק בעוצמת חומר הנפץ שהוא נושא. הוא נמדד גם בזיכרון שהוא מעורר. תושבי העוטף חיים כבר כמעט שלוש שנים בתוך תהליך שיקום ארוך. משפחות חזרו לבתיהן, ילדים שבו למסגרות, קהילות מנסות להיבנות מחדש. אלא שהשיבה הביתה אינה יכולה למחוק את זיכרונות אותו בוקר ארור.

אין לדרוש מתושבי העוטף להכיל או להמתין לראות כיצד התופעה תתפתח. שיקום אמיתי יושלם כאשר עפיפון בשמי כפר עזה יחזור להיות מה שמשפחת קוץ ביקשה.

תחושת הביטחון אינה חוזרת בהחלטת ממשלה או ברגע שבו פותחים מחדש את שער הקיבוץ. היא נבנית לאט, יום אחרי יום. לעיתים די באירוע קטן לכאורה כדי לסדוק אותה מחדש, והכל עלול לקרוס כמגדל קלפים. אצל ילדים המחיר עלול להיות כבד במיוחד. ילד אינו צריך הערכת מצב ביטחונית כדי להבין שמשהו שהיה אמור להישאר בעבר, חזר אל השמיים שמעל ביתו. המבוגרים יכולים להסביר שהאירוע נבדק, שהצבא עוקב, שאין כרגע סכנה. אבל זיכרון של פחד אינו מתנהל על פי הודעות דוברות. הרגרסיה עלולה להיות מהירה, ומלווה תופעות מורכבות וקשות שמותירות את חותמן בנפש.

זיכרון משפחת קוץ

ויש בעפיפון הזה גם אירוניה כואבת במיוחד. במשך שנים היתה בכפר עזה העפיפוניאדה סמל לתקווה. אביב ולבנת קוץ וילדיהם רותם, יונתן ויפתח היו חלק ממסורת שבה הופרחו עפיפונים לעבר הגבול כמסר של שלום. העפיפוניאדה שתוכננה ל־7 באוקטובר 2023 לא התקיימה. חמשת בני המשפחה נרצחו בביתם. לאחר הטבח חזרו העפיפונים לשמיים באירועי זיכרון לזכרם, כסמל לחיים, לגעגוע ולתקווה. והנה שוב מגיעים עפיפונים מן הצד האחר.

לכן אסור למדוד את האירועים האלה רק בשאלה אם העפיפון נושא חומר בעירה או חומר נפץ.

מדינה המבקשת לשקם את העוטף חייבת להבין שביטחון מתבטא גם ביכולת של ילד להביט לשמיים בלי לפחד. אין מקום לדרוש מתושבי העוטף להתרגל, להכיל או להמתין לראות כיצד התופעה תתפתח. שיקום העוטף אינו רק בתים חדשים, כבישים, תקציבים ושדות שחזרו לפרוח. שיקום אמיתי יושלם כאשר עפיפון בשמי כפר עזה יחזור להיות מה שמשפחת קוץ ביקשה שיהיה: סמל של חיים ותקווה.