לא כל תקיפה היא "מלחמת בחירות": הגיע הזמן לתת אמון בהחלטות הביטחוניות

יש סיבות טובות לתת אמון בהחלטות הביטחוניות של ישראל. לא אמון עיוור ולא פטור מביקורת, אלא אמון בסיסי במערכת קבלת ההחלטות. החלטה לתקוף בסוריה אינה מתקבלת במטה הבחירות של הליכוד.

היא נשענת על מערכת שבה מעורבים צה"ל, אמ"ן, המוסד, המל"ל ואנשי מקצוע הבוחנים מודיעין וחלופות. אפשר לחשוב שהחלטה היתה שגויה, אבל כל עוד אין ראיות המצביעות אחרת, נקודת המוצא הסבירה היא שהחלטה ביטחונית התקבלה מטעמים ביטחוניים.

עוד לפני שאנחנו יודעים איזה מודיעין הוביל לתקיפה באבו א־דוהור, מה ידעה ישראל על הכוונות הטורקיות, מה היה הסיכון באי־פעולה ואילו חלופות נשקלו, כבר נקבע ש"המניע לתקיפה היה פוליטי".

אפשר לחלוק על נחיצותה או על מידתיותה של התקיפה, אבל הקביעה שהיא נועדה לשרת את נתניהו בבחירות היא טענה מסוג אחר לגמרי: היא מייחסת לממשלה נכונות לסכן חיילים ואזרחים, ואף להסתכן בעימות עם טורקיה למען רווח פוליטי - וכל זאת בלי שהמבקרים מחזיקים במידע שעל בסיסו התקבלה ההחלטה.

ישראל לא מיהרה לתקוף. היא העבירה לדמשק מסרים נגד ההתבססות הטורקית, וראש המוסד שוחח עם שר החוץ הסורי ימים ספורים לפני התקיפה. גם האמריקנים קיבלו את המודיעין הרלוונטי. רק לאחר שהמהלכים הללו לא הביאו, לשיטתה של ישראל, להסרת האיום - התקבלה ההחלטה לפעול.

אפשר לחלוק על הערכת המודיעין או לטעון שהתגובה היתה מופרזת, אך מכאן ועד למסקנה שהתקיפה נועדה לצורכי בחירות המרחק רב.

העובדה שלפעולה ביטחונית עשויה להיות תוצאה פוליטית, אינה הופכת את התוצאה הפוליטית לסיבתה. להפיכת החשד הזה לברירת מחדל יש מחיר ביטחוני. הראשון הוא אובדן האמון של החיילים והאזרחים.

קשה לנהל מלחמה כאשר חייל היוצא למשימה שואל אם הוא מגן על המדינה או על מצבו של ראש הממשלה בסקרים. קשה לבקש ממילואימניקים להתייצב ומאזרחים לשלם את מחירו של עימות, כאשר הם חושדים שההחלטה התקבלה משיקולי בחירות.

המחיר השני הוא בזירה הבינלאומית. דברים שנאמרים בישראל אינם נשארים בישראל. טום ברק, שגריר ארה"ב בטורקיה והשליח לסוריה, כבר העלה בפומבי את האפשרות שהתקיפה נועדה לעורר עימות עם טורקיה לקראת הבחירות. כאשר אנחנו הופכים את ההסבר הפוליטי לברירת המחדל, אנחנו מספקים חומר גלם לדה־לגיטימציה של הפעלת הכוח הישראלית.

המחיר השלישי פרדוקסלי: הפחד מפוליטיזציה עלול בעצמו לעשות פוליטיזציה של הביטחון. מה יקרה אם מודיעין יחייב פעולה שבועיים לפני הבחירות? האם אנחנו רוצים שמקבלי ההחלטות ישאלו אם הפעולה נחוצה או כיצד תיראה באולפנים? ממשלה שיודעת שכל פעולה תתויג כ"מלחמת בחירות", עלולה להסס גם כשהיא נחוצה. לא רק הרצון לנצח בבחירות עלול לעוות החלטה ביטחונית, אלא גם הפחד שתואשם בכך.

המחיר הרביעי מסוכן מכולם: הכנסת אויבינו למערכת הבחירות. אם הם יודעים שכל פעולה שלהם וכל תגובה ישראלית ייבחנו דרך השאלה "למי זה טוב בקלפי?", הם מקבלים כלי להשפיע על הפוליטיקה שלנו.

הם יכולים לבחור מתי להסלים ומתי להבליג בהתאם להשפעה שהם מבקשים ליצור. כך ניתן להציב ממשלה בדילמה: אם תגיב, תואשם בהסלמה לצורכי בחירות; אם לא תגיב, כולנו נשלם מחיר ביטחוני. דווקא משום שביטחון הוא עניין רציני, חובה לבקר את הממשלה, אבל האשמות חמורות מחייבות ראיות חמורות.

הטענה שממשלה שולחת מטוסים לקרב כדי לזכות בקולות אינה ביקורת על שיקול דעת; היא ייחוס מניע. כאשר מי שאינו מחזיק במידע המודיעיני קובע בביטחון שהמניע פוליטי, המחיר אינו מוטל רק על הממשלה הנוכחית. הוא ישולם גם בעתיד, כאשר ישראל תידרש לפעול, אזרחיה ובעלות בריתה יטילו ספק במניעיה, ואויביה יידעו היטב כיצד לנצל את הספק הזה.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית.