בכל שנה אנו מציינים את תשעה באב. קוראים את מגילת איכה, מזכירים את חורבן הבית הראשון והשני, מדברים על שנאת חינם, מקיימים דיונים על אחדות העם ומבטיחים לעצמנו שהפעם למדנו את הלקח. אלא שהמבחן האמיתי של תשעה באב מתחיל דווקא חודשים לאחר מכן, כשהחיים חוזרים למסלולם. השנה המבחן הזה יגיע בחודש חשוון.
ב־27 באוקטובר אזרחי ישראל יבחרו את הכנסת. ייתכן שאלה יהיו הבחירות הקשות, הרגישות והמפלגות ביותר מאז הקמת המדינה. כמעט כל סוגיה מרכזית בחברה הישראלית צפויה לעמוד במרכז הדיון: ביטחון, דת ומדינה, מערכת המשפט, האחריות לאירועי השנים האחרונות והשירות הצבאי. מערכת הבחירות תהיה סוערת, כראוי בדמוקרטיה. אך דווקא משום כך מוטלת על המנהיגים אחריות כבדה במיוחד.
ההיסטוריה מלמדת שחברות לא מתפרקות רק בשל אויבים מבחוץ. לעיתים קרובות הן נחלשות דווקא כשהיריבות הפנימית הופכת לחשובה יותר מן היכולת להמשיך לחיות יחד. אין צורך להכריע בוויכוח ההיסטורי על הסיבות המדויקות לחורבן בית שני כדי להבין את הלקח הרחב יותר: חברה שלא מצליחה לשמור על גבולות השיח ועל תחושת השותפות - עלולה לשלם מחיר כבד.
ההיסטוריה היהודית מלמדת שמנהיגות נבחנת דווקא ברגעי מחלוקת. מנהיגי שיבת ציון ידעו לאחד סביב מטרה משותפת קבוצות שהגיעו מבבל ומקהילות נוספות, למרות מחלוקות עמוקות.
גם ערב הקמת מדינת ישראל התנהלו ויכוחים חריפים על גבולות, על אופייה של המדינה, על יחסי דת ומדינה ועל מבנה הכוח הפוליטי. בן־גוריון, בגין ומנהיגים נוספים לא חסכו ביקורת זה מזה, אך הבינו כי יש קו שאסור לחצות, קו שעלול לערער את עצם יכולתו של העם להמשיך לפעול במסגרת מדינה אחת.
להתווכח - מבלי לפרק
ההיסטוריה לא דורשת מאיתנו לוותר על מחלוקת - היא מחייבת אותנו לדעת כיצד לנהל אותה מבלי לפרק את המסגרת המשותפת. הדמוקרטיה הישראלית לא בנויה על הסכמה מלאה, אלא על היכולת להכיל אי־הסכמה. השאלה אינה רק מי ינצח ב־27 באוקטובר, אלא גם כיצד תיראה מדינת ישראל ב־28 באוקטובר.
מנהיגות נבחנת לא רק ביכולת לנצח בבחירות, אלא גם באופן שבו היא מנהלת את הדרך אליהן. מילים שנאמרות בקמפיין לא נעלמות ביום שאחרי - נשארות עם הציבור, עם המשפחות, עם המילואימניקים ועם הרחוב הישראלי. מי שמעמיק את הקרע כדי להרוויח עוד מנדט, עלול לגלות שהניצחון הפוליטי בא על חשבון ההפסד הלאומי.
דווקא משום כך, הקשר בין אב לחשוון אינו מקרי. תשעה באב אינו רק יום זיכרון היסטורי, הוא אזהרה מתמשכת. איננו מציינים אותו רק כדי להתאבל על מה שאבד, אלא גם כדי לבחון כיצד אנו מתנהגים כחברה וכמנהיגים. השאלה אינה אם נזכור את החורבן בטקסים ובימי צום. השאלה היא אם נדע לזכור אותו גם כשנעמוד מאחורי הפרגוד ונבחר את מנהיגינו, ובעיקר, כשהמנהיגים עצמם יבחרו כיצד לנהל את מערכת הבחירות.
בסופו של דבר, את תוצאות הבחירות אפשר יהיה לשנות בעוד ארבע שנים - אך את היכולת להמשיך לחיות כאן יחד אסור לנו להפסיד אפילו ליום אחד.
פרופ' אריאל פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל ולארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו