סוף עידן מפא"י: מערכת הבחירות מוכיחה - זו האליטה החדשה של ישראל

במשך עשורים רבים המפה הפוליטית והחברתית בישראל חולקה באופן ברור יחסית: מחד גיסא, ה"מפא"יניקים" והאליטה הוותיקה, שהחזיקו במוקדי הכוח, במערכת המשפט ובמנגנוני התרבות והביטחון. מאידך גיסא, ה"אחרים" - הציבור המזרחי, החרדי והדתי־לאומי - שניסו לפרוץ את החומות ולהשיג דריסת רגל.

אך בעשור האחרון, וביתר שאת לקראת מערכות הבחירות המורכבות בשנים האחרונות, אנו עדים לשינוי טקטוני עמוק במבנה הכוח הישראלי.

הציונות הדתית, פעם תנועה של "מלווי דרך" או מגזר שהתמקד ביישוב הארץ בלבד, הפכה למוקד המשיכה הפוליטי והרעיוני המרכזי ביותר בישראל. המלחמה חסרת הפשרות על ליבו וקולו של הבוחר הסרוג היא ההוכחה החותכת לכך שהציונות הדתית היא האליטה החדשה של מדינת ישראל.

מבט מקיף על המפה הפוליטית מגלה תמונה מדהימה: כולם - מימין, משמאל וממרכז - מנסים לדבר בשפה הסרוגה. זהו מזמן לא רק קרב פנימי בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר על הנהגת האגף החרד"לי והימני העמוק. המאבק התרחב לכל עבר:

מצד אחד, אנו רואים ניסיונות של דמויות כמו יועז הנדל וחילי טרופר להקים מסגרות פוליטיות הקורצות לזרם הממלכתי־דתי והליברלי - זה שמרגיש שהקצנה דתית־פוליטית דחקה אותו החוצה.

מהצד השני, גדי איזנקוט והמחנה הממלכתי משדרים ערכים שמהדהדים ישירות במכינות הקדם־צבאיות, בניסיון לאגף את הימין המסורתי דרך תפיסה של ממלכתיות ביטחונית וציונית.

הפכו ללשון המאזניים

אפילו בליכוד מבינים שהבייס המסורתי אינו מספיק עוד, והם נלחמים על כל קול דתי־לאומי מול תנועות המציעות שילוב של ליברטריאניזם, זהות יהודית שורשית וחזון לאומי אקטיבי. השאלה אינה עוד מדוע כולם נאבקים על הציבור הזה, אלא מהי המשמעות העמוקה של מציאות זו עבור החברה הישראלית כולה.

התשובה מובהקת: הסוציולוגיה הפוליטית מלמדת כי הקבוצה שקובעת את הטון, השפה והשיח הציבורי היא האליטה בפועל. אם בעבר הצעיר הסרוג שאף להשתלב בטיס, בפרקליטות או באקדמיה כדי להרגיש חלק מהקונצנזוס - כיום המערכת הפוליטית והחברתית כולה מתיישרת לפי הערכים, השפה והצרכים של מגזר זה.

הציונות הדתית הפכה ללשון המאזניים הבלתי מעורערת: בלי אותם 12-15 מנדטים, המתפזרים בין הזרמים והמפלגות השונות, לא ניתן להקים קואליציה או לייצר ממשלה יציבה.

יתרה מזאת, הפיצול הפנימי בתוך המגזר לא מעיד על חולשה או על פירוק, אלא דווקא על עוצמה כבירה. הוא מוכיח שהציונות הדתית אינה עוד קבוצת אינטרס צרה ומגזרית, אלא היא משקפת את החברה הישראלית כולה. אנשיה נמצאים כיום בכל עמדות המפתח: בפיקוד הבכיר של צה"ל, בתעשיית ההייטק, בתקשורת, בשירות המדינה ובמערכת המשפט. כשהפוליטיקאים נאבקים על הקול שלהם, הם לא נאבקים על תקציבים מגזריים בלבד, אלא גם על שאלת הנהגת המדינה ועיצוב דמותה.

האליטה הישנה הוחלפה בציבור שמרגיש אחריות גורלית לעתיד המדינה, ושמוכן לשאת במחירים הכבדים ביותר למען קיומה - כפי שבא לידי ביטוי כואב ובולט בשיעורים הגבוהים של הנופלים והלוחמים במערכות ישראל ובמלחמות האחרונות. המאבק הפוליטי על הקול הסרוג הוא הכרה בכך שהציונות הדתית מהווה כיום את המנוע האידיאולוגי והערכי של החברה - בין שמדובר בחזון ליברלי־יהודי, בתפיסת ארץ ישראל השלמה או בממלכתיות ביטחונית.

המאבק הפוליטי הסוער מלמד גם שהציונות הדתית הגשימה את ייעודה ההיסטורי: היא אינה בשוליים עוד - היא הלב הפועם, היא המרכז, והיא האליטה שתעצב את פניה של מדינת ישראל בדור הבא. מי שיצליח לפצח את הקוד המורכב של הקול הסרוג, הנע בין קודש לחול, בין ספרא לסייפא ובין לאומיות עמוקה לממלכתיות - יחזיק במפתחות לשלטון.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לפוליטיקה ולתקשורת