האם מפלגת הדמוקרטים יכולה להיחשב המשך לתנועת העבודה הציונית? אולי רק "בזכות" המוצא החברתי של מקצת חבריה, כצאצאים, ומבחינת הגלגול ההיסטורי של מוסדות ושל קבוצות כוח אינטרסנטיות.
בהתנכרותה לריבונות הדמוקרטית והחברתית של העם היהודי, הדמוקרטים היא הפוכה מתנועת העבודה הציונית. בכל מובן מהותי לפנינו מוטציה פוליטית רחוקה מאוד מעולמם של אנשי העליות השנייה והשלישית, שהקימו תנועה היסטורית מפוארת ורבת הישגים; זו שהוליכה את העם היהודי מעומק השפל הנמוך ביותר בתולדותיו אל ניצחון וריבונות, לקיבוץ גלויות, לבנייה ולהתיישבות. הדמוקרטים לא דומה בכלל לאותה תנועה, וחבריה אינם "יורשיה החוקיים".
חוסר הדמיון ברור מאליו בענייני חברה וכלכלה, ביטחון ומדיניות חוץ. מבחינה מעמדית, מפלגת הדמוקרטים - כמו גם העבודה ומרצ שהתאחדו ויצרו אותה - היא אחת הנציגות המובהקות של השכבות האמידות והשליטות, של המעמד הבינוני הגבוה מאוד ושל בעלי ההון בישראל. יש לה תמיכה אפסית בקרב העניים בישראל, עובדי הכפיים או עובדים מעוטי הכנסה. לכן היא לא טורחת לברר איך אלה תופסים את האינטרסים הרעיוניים, הזהותיים והחומריים שלה. הייצוג שלהם לא מעניין אותה.
נטו לומר על תנועות העבודה השונות בעולם כי משנות ה־90 הן נטשו את האינטרסים החומריים של העובדים והעניים בארצותיהן. ייחסו את זה להשפעת תהליכים כמו הצטמצמות מעמד הפועלים בחברות המפותחות עקב נסיגת התיעוש, וכמו התגברות ההגירה, ובעקבותיה ניכור בין תנועות העבודה המקומיות לבין המהגרים. תהליכי התנוונות דומים קרו גם אצלנו.
אבל פחות שמים לב למאפיין חשוב אחר באותה התנוונות: בוז מתגבר כלפי העובדים והעניים, ובעיקר בוז כלפי הערכים החשובים להם, הגורר התנכרות לחובתה של תנועת עבודה ראויה לשמה להעצים אותם ולייצג את הערכים ואת האינטרסים שלהם.
כתוצאה מזה, בכל העולם, "הימין הפופוליסטי" - כלומר הימין העממי־הדמוקרטי - מתייצב לייצג את הערכים ואת האינטרסים של העובדים ושל העניים. בתהליך מתגבר משנות ה־90, הימין הוא שהרים את דגל הדבקות בלאומיות - כלומר בציונות, במקרה שלנו - ואת דגל המסורת, כלומר מסורת היהדות בישראל.
והרי זו לא "נחלה טבעית" בלעדית של הימין. תנועת העבודה בתפארתה לא היתה פחות ציונית, אלא היא היתה הנושאת המובהקת, החלוצית, של הציונות ומפעליה ההיסטוריים. היא היתה נאמנה למוסר הנביאים ולשאיפות המשיחיות של היהדות לתיקון החברה והעולם. רק מיעוט היה חילוני קיצוני.
ניתוק מגוחך מהמורשת
גם בביטחון וביחסי החוץ, ובעיקר במאבק עם הערבים על הארץ, הדמוקרטים היא צל חיוור של המיעוט היוֹני בתנועת העבודה הקלאסית, ממשיכי מי שניצבו כאילו "משמאל" לה, כמו הקומוניסטים ואחרים. מה משותף בין יאיר גולן או נמרוד שפר לבין בן־גוריון וטבנקין, אשכול וגולדה, אלון ואף רבין? מעט מאוד. אפילו קשה לגולן לטעון לירושת יערי מהשומר הצעיר. הוא יורש הפוסט־ציונות האוטו־אנטישמית של אורי אבנרי.
הניתוק מהמורשת של תנועת העבודה מגיע לגיחוך בשם שנבחר למפלגה החדשה. למרות חסרונותיה הדמוקרטיים ו"מחלות הילדות" של הדמוקרטיה שבהנהגתה, מפא"י־העבודה היא אחד הכוחות היחידים שייסדו משטר דמוקרטי תוסס ויציב אחרי מלחמת העולם השנייה. אך מה למפלגת הדמוקרטים ולדמוקרטיה הציונית ולזו הישראלית שצמחה ממנה?
אמנם מפא"י של שנות ה־50 היתה מפלגה היררכית - אבל היא ייסדה דמוקרטיה, ותחת שלטונה פרחה עיתונות האופוזיציה. לעומת זאת, הדמוקרטים נשבעה לסגור את תקשורת הימין, לחסל כליל את כוחה של הכנסת ולהכפיפה לשלטון שופטים, להבדיל משלטון החוק. שמה הראוי הוא "הדיקטטורים". המפלגה אינה אלא הפרעה חמורה לחידוש המורשת של תנועת העבודה הציונית.
פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באונ' בן־גוריון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו