השבוע דן בג"ץ בעתירה נגד האפליה התקציבית כלפי תלמידי הזרם הממלכתי ביחס לתלמידי הזרם הממלכתי־דתי. את העתירה הגישו מרכז מנור, הנהגת ההורים הארצית, המועצה לחינוך ממלכתי־עברי, קרן ברל כצנלסון וחברי הכנסת גלעד קריב וולדימיר בליאק. העותרים הצביעו על עיוות ידוע שקיים במערכת, אך הפתרון שהם מקדמים באמצעות העתירה יהווה, כפתרון חכמי חלם - הקמה של בית חולים מתחת לגשר הרעוע במקום תיקונו.
כאשר מדווח שכל תלמיד בממלכתי־דתי (ממ"ד) "מקבל" אלפי שקלים יותר מרעהו הממלכתי, מובן שלא מדובר בהעברת תקציב עודף לבתי הספר. מערכת החינוך בישראל מעבירה לבתי הספר משאבים בדמות שעות הוראה למקצועות שונים, תקנים לעובדים נוספים, תקציבי הסעות, תקציבי בינוי, אחזקה וציוד, תקציבי טיולים וכן הלאה. זאת, מבלי להיכנס לתקציבי החינוך המיוחד מרקיעי השחקים והמסובכים לא פחות.
שעות ההוראה שבהן מושקע רוב תקציב משרד החינוך מחושבות על פי נוסחאות מסובכות, ומגיעות מצינורות שונים לבתי הספר. הסיבות לכך שבמבחן התוצאה המדינה משקיעה בתלמיד דתי יותר מבתלמיד בזרם הממלכתי מגוונות - החל מכיתות קטנות יותר (כך שכל "תקציב שעה" מתחלק על פחות תלמידים) והפרדה מגדרית בחלק מבתי הספר, דרך בתי ספר קטנים יותר כי יש יותר היענות לפתיחת בתי ספר חדשים לכל תת־זרם דתי, וכלה בשיעורים, בתוכניות ובתפקידים נוספים שמיוחדים לתלמידים מהמגזר הדתי - שחלקם ממומנים גם מתקציבים קואליציוניים.
כאשר ביקשו העותרים ממשרד החינוך למפות את הגורמים שבגינם מתקיימת האפליה, המשרד נזקק לשנה וחצי רק כדי להגיב לעתירה ולהבהיר את התמונה, מכיוון שהמשרד כבר מזמן לא שולט בכל הסתעפויות התקציב האדיר שהוא מנהל. וכעת, לאחר הדיון הראשון בבית המשפט, נשלחו נציגי משרד החינוך לעוד עבודת עומק שתשלים את התמונה. נציגי העותרים טוענים כי אין בכוונתם להקטין את ההשקעה בחינוך במגזר הדתי, אלא להפך - להגדיל את ההשקעה בחינוך הממלכתי, כך שכנגד התגבור של לימודי קודש וחיזוק הזהות הדתית־ציונית, יופנו משאבים לחיזוק זהותם של התלמידים החילונים.
אפשר להמשיל את העותרים לרופא שמגיע אליו חולה והוא מטפל לו בכל הסימפטומים - כדור נגד כאב הראש, משחה לפריחה, תרופה לשיעול ותרופה לעייפות, רק את המחלה עצמה הוא לא מרפא.
היעדר השוויון במערכת החינוך הוא תוצאת לוואי מעוותת של הריכוזיות והסרבול של משרד החינוך, שהעומדים בראשו, לאורך כל השנים, לא סמכו על מנהלי בתי הספר שיידעו כיצד לנצל את משאביהם. הוא צובע להם תקציבים עבור כל מוצר, שירות, מקצוע או תפקיד, וכתוצאה מכך - מאבד שליטה ויוצר פערים שהוא אפילו לא יודע להסביר. שיטת התקצוב מיושנת ובזבזנית, ורק תיקון וביזור המערכת ירפאו את המחלה במקום להתמודד עם כל סימפטום בנפרד.
בג"ץ לא ישנה את שיטת התקצוב, הוא רק ידרוש סרבול נוסף, כך שאחרי ערבול כלל המשאבים במעבד המזון, יתברר למפרע שהפערים הצטמצמו. במקום זאת הלחץ הציבורי צריך להיות מופנה לשר החינוך הבא, בתקווה שהוא יחולל את השינויים המבניים שנצרכים במערכת. תקציבי המשרד צריכים לרדת לבתי הספר ולרשויות המקומיות על פי נוסחה פשוטה ככל הניתן, כך שתלמיד שנרשם לבית ספר "יביא איתו" תקציב שקלי שוויוני לשימושו של מנהל בית הספר, שינוצל בכפוף להגדרת המטרות והיעדים של משרד החינוך.
הפקטור היחיד שצריך להשפיע על גובה התקציב צריך להיות מדד הטיפוח הסוציו־אקונומי שלו. בתי הספר ינהלו את כוח האדם שלהם, יתעדפו את הצרכים החינוכיים על פי החסכים והצרכים המקומיים והקהילתיים, ולא יהיו כבולים לאינסוף ההגדרות וההתניות של משרד החינוך. זו תהיה גם הדרך הקלה ביותר לוודא שהתקציב יוקצה באופן שוויוני.
הכותב הוא ראש מחלקת מדיניות חינוך בפורום קהלת
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו