טבילה היא המצווה עם יחסי הציבור הכי גרועים ביהדות.
לפני עשור בערך, בעודי בוחרת ירקות בסופר, שמעתי בעל כורחי שיחה של כלה עם אמה. זה הלך ככה: לא רק שהמדינה מכריחה אותי לטבול במקום המגעיל הזה כדי להתחתן פה, את גם מצפה ממני לחגוג את זה? שום חגיגה לא תהיה פה. המינימום ההכרחי. ושהבלנית לא תפנה אלי, ושאף אחת לא תבוא איתי, ושאף אחת לא תסתכל עלי.
ניחשתי שהמטען השלילי שהיא נושאת כלפי מקום ופעולה שטרם פגשה לא הגיעו מאמה, שהוסיפה לדבר על ליבה שתסכים לא להפסיד את החוויה. בתגובה, שאלה הכלה: "איזו חוויה, חוויה טראומטית?"
כמי שבעיניה המקווה הוא הגולדן רינג של היהדות הצטערתי מאוד למשמע הדברים האלה, אבל גם הבנתי מאיפה הם מגיעים.
הימים היו ימי בג"ץ המקוואות, במשך חודשים התקשורת והרשתות החברתיות עסקו במה שאפשר לכנות סיפורי זוועה מהמקווה - נשים פגועות מחוויות פולשניות, מאבקי שליטה במקום שאמור להיות נקי מענייני העולם הזה, וידויים של נשים שהפסיקו לטבול כדי להימנע ממפגש עם בלנית. מה נלין על אישה צעירה שפיתחה אנטגוניזם.
חשוב להבהיר - כשלים יש לתקן, והכרחי שהמקווה יהיה מקום בטוח עבור נשים שמגיעות עם מטענים רגשיים מגוונים. הסיפורים החיוביים לא מוצאים את דרכם לכותרות; מתי קראתן לאחרונה על הבלנית שזיהתה אישה נפגעת אלימות והגישה לה עזרה, או על זו שהרגיעה כלה צעירה ומבוהלת בשנה הראשונה לנישואים?
לא יצא לי לפגוש שוב כלות זועמות בסופר, אבל אני מנחשת שלא הרבה השתנה. שיא שלילי נוסף נרשם מאז עם קמפיין העידוד לשמירת טוהרה שרתם משפיעניות וידועניות לדבר בשם ערכים שהן לא בהכרח מאמינות בהם, והשיג תוצאה הפוכה. מי היה מאמין שמה שטוב לשואב אבק ולקונסילר לא בהכרח עובד בספירת החסד.
מאז 7 באוקטובר התגבר תהליך ההתחזקות באמונה והבחירה המחודשת בזהות יהודית. כולם שרים שירי אמונה, נוער בסליחות, השבת בנסיקה, תוכניות הלימוד היומי מנפצות רייטינג וציציות מתנופפות ברוח. אבל המקווה נותר נקודת הקצה המפוקפקת של החוויה היהודית. למטען השלילי הצרוב בתודעה הקולקטיבית הצטרף כעת חשש חדש מביזוי וצעקות.
השמדת הערך, לכאורה, הושלמה.
אבל הרוב הגדול והשותק של הנשים הטובלות יודע: לצד כשלים נקודתיים, רוב הבלניות הן נשים עם שליחות רוחנית שבחרו בעבודה חצי התנדבותית ומחייבת כי הן רואות נשמות ולא גופים; שרוב המקוואות נקיים ומטופחים ומזמינים; ושנשים הבוחרות להכניס את המקווה לחייהן עולות על מסלול של גדילה רוחנית וצמיחה אישית, זוגית ומשפחתית.
לשגרה של שמירת טוהרה יש השפעה על תהליכים עמוקים בנפש שנוגעים לזהות, לדימוי גוף ולקבלה עצמית, לגבולות בתוך זוגיות ולהעמקה של אינטימיות רגשית. המחויבות הקשוחה של הטבילה מאפשרת לאישה לבחון עד כמה היא נותנת לעצמה מקום בעולם, האם היא חיה חיים מאוזנים, האם הזוגיות שלה בצמיחה. המפגש החודשי עם הגוף מציף מודעות לבריאות, לתהליכים רגשיים שקשורים לגוף, מאפשר עיבוד חוויות ומעודד התמודדות עם שאלות במיניות שהנטייה המיידית היא להדחיק אותן.
המקווה הוא הסטארט־אפ היהודי.
אבל לא רק שמתייחסים אליו, אלא שהפכו אותו לזירת קרב למלחמות היהודים - זירת התנגשויות ברוח הישראלית האופיינית.
כמו ששומרים על קדושת בית הכנסת ולא מנהלים מלחמות חברתיות או פוליטיות לפני חזרת הש"צ, כך מוטב להשאיר את המאבקים הללו מחוץ למקווה - לא סגירת חשבונות עם היועמ"שית, לא סגירת חשבונות עם הפמיניזם, לא המלחמה בפטריארכיה ולא בפרוגרס.
כאן לא מדברים ברדיו, כאן מדברים עם אלוהים. תנו לטבול בשקט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו