התפכחות מאשליית טראמפ: עבור ארה"ב, נפט סמיך מדם

מאז חתם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על ההסכם עם איראן שיביא לסיום המלחמה מבלי שהשיג אף אחת מהמטרות שהציב לעצמו, וגרוע מכך - הסכם המחזק את המשטר האיראני ומעניק לטהרן מעמד של מעצמה אזורית שלא היה לה מעולם - שב טראמפ ומתרץ את כניעתו לאיראנים בכך שהוא לא רצה "קטסטרופה כלכלית עולמית", וכי בשל ההסכם הבורסה בניו יורק "זינקה כמו טיל" ומחירי הנפט ירדו פלאים.

מדבריו של טראמפ עולה ומתבררת אמת פשוטה ומרה, ולפיה האינטרסים הכלכליים הם המכתיבים את המדיניות האמריקנית ועל פיהם יישק דבר. חבל רק שטראמפ לא חשב על כל אלו לעומק בטרם פרש מהסכם הגרעין של הנשיא אובמה מן העשור הקודם, הסכם טוב בהרבה מהסיכומים שאליהם הוא מבקש להגיע כיום עם האיראנים, או כשהחליט לצאת למלחמה באיראן בפברואר האחרון.

צריך להודות שטראמפ אינו הנשיא הראשון המעניק עדיפות מוחלטת לכלכלה ולנפט. זכורה האמירה המיוחסת ליועצו של הנשיא ביל קלינטון, כשאמר "זו הכלכלה, טמבל". רוצה לומר: על פיה מקבל הבוחר האמריקני את החלטותיו, וכך גם כל נשיא הרוצה לשוב ולהיבחר או החושב על מורשתו.

איך זה נוגע לישראל? לשם כך צריך לחזור אחורה יותר מ־70 שנה, אל הפגישה הידועה בין הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט למלך הסעודי אבן סעוד. השניים נפגשו בפברואר 1945 על סיפונה של המשחתת האמריקנית קווינסי במפרץ סואץ. אל סיפון הספינה הועלה מאהל בדואי על כל תכולתו, נפרשו שטיחים ונשחטו כבשים.

רוזוולט רצה להבטיח שליטה אמריקנית במקורות האנרגיה במפרץ והספקת נפט רציפה מסעודיה אל ארה"ב, ובתמורה הבטיח חסות והגנה לשליט הסעודי.

אבל לפגישה היה חלק שנגע בנו: שני המנהיגים דנו גם בסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל, ועם סיומה הכריז רוזוולט כי למד מאורחו הסעודי על הסכסוך ב"חמש דקות של שיחה יותר מאשר למד על אודותיו בכל חייו".

אמירה זו קיבעה את מדיניותה של ארה"ב בשאלת ארץ ישראל לשנים רבות קדימה, ועיקרה תמיכה עקרונית בעמדה הערבית וגילוי חשדנות ועוינות כלפי ישראל. ביטויה היה, בין השאר, התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל או אמברגו על מכירת נשק ועל פיתוח של קשרים כלכליים עם ישראל. מבחינה זו הנשיא טרומן, שהכיר בישראל מייד עם הקמתה, היה היוצא מן הכלל שלימד על הכלל, וגם הוא נאלץ להתמודד עם התנגדות חריפה למהלכיו מצד בכירי ממשלו. כך רוזוולט, כך ממשלו של טרומן, וכך הממשלים שבאו לאחריהם, בין שדמוקרטיים ובין שרפובליקניים.

הידידות שפרחה בין ישראל לבין ארה"ב בתקופת ממשלי ג'ונסון וניקסון בשלהי שנות ה־60 היתה נעוצה בהכרה האמריקנית כי הערבים לא סיפקו את הסחורה והעדיפו ידידות של אחרים, למשל בריה"מ, על ידידות עם וושינגטון, וכי ידידות אמריקנית־ישראלית משתלמת במונחים כלכליים, ולא רק ביטחוניים, ואינה פוגעת באינטרסים האמריקניים למול ספקיות הנפט של ארה"ב במפרץ. אבל יש להודות: בכל פעם שנוצרה סתירה בין השניים, האינטרס המפרצי הוא זה שגבר - למשל, בפרשת מכירת מטוסי האיוואקס המתקדמים בידי ממשל רייגן לערב הסעודית.

עתה חזרנו אל נקודת ההתחלה, שבה האינטרס הכלכלי ושאלת מחירי הנפט הם העיקר, שהרי מחירי הנפט חשובים יותר מידידות היסטורית עם בעל ברית אמין ונאמן, ידידות המבוססת על ערכים משותפים.

זוהי האמת הפשוטה, גם אם המרה. לא צריך להתרגש ממנה, פשוט צריך להביא אותה בחשבון ולהבין שיש דברים שבהם לא נוכל לסמוך על ארה"ב ושיש מגבלות גם למה שנראה היה לאורך שנים כמחויבות טוטאלית של וושינגטון כלפינו, מחויבות שאין לזעזע או לסדוק.

שהרי נפט סמיך מדם.