הדרמה שהתחוללה בשבוע שעבר במליאת הכנסת סביב בחירת מבקר המדינה החדש לא היתה עוד אירוע פוליטי שגרתי, אלא אירוע המאיים לרוקן מתוכן את אחד המנגנונים הדמוקרטיים החשובים ביותר - ההצבעה החשאית. אך יותר מזה, מדובר באירוע אשר סופו בלתי נמנע - הבאה להתנגשות טקטונית בין הרשות המחוקקת והמבצעת לבין הרשות השופטת.
כעת, כשהעתירות נגד מינויו של עו"ד מיכאל ראבילו, בא כוחו של ראש הממשלה, מונחות לפתחו של ביהמ"ש העליון, השופטים יידרשו להכריע אם ההליך כולו זוהם באופן שאינו מאפשר את קיומו.
כנקודת מוצא משפטית, צריך לומר: אין כל פסול עקרוני בכך שחבר כנסת בוחר מיוזמתו החופשית לתעד את הצבעתו מאחורי הפרגוד. בזירות פוליטיות ודמוקרטיות רבות בארץ ובעולם תיעוד עצמי הוא אקט מקובל שאינו פוסל את ההליך. הגדרתן של "בחירות חשאיות" בחוק נועדה בראש ובראשונה למנוע הצבעה פומבית כפויה, כמו בהצבעות אלקטרוניות רגילות במליאה, ולא לאסור באופן גורף על נבחר ציבור לחשוף את בחירתו אם הוא חפץ בכך.
ולכן, נטל ההוכחה מונח לפתחם של העותרים, אשר יהיה עליהם להביא ראיה מוצקה לכך שהיה מדובר בדרישה ממסדית כפויה של המפלגה כלפי חברי הכנסת, שכן רק תכתיב מלמעלה מהווה פגם אמיתי בחשאיות. אלא שבמקרה הנוכחי העותרים לא יצטרכו להתאמץ כדי למצוא את "ראיית הזהב" שלהם - היא מסתתרת ישירות בלוח התוצאות של ההצבעה הראשונה אל מול לוח התוצאות של ההצבעה השנייה, כשהצבעות הסלפי התרחשו אך ורק בסיבוב השני.
על פניו, נראה כי זמן הביניים שבין ההצבעות נוצל בפועל למטרה אחת בלבד: הפעלת מכבש לחצים אגרסיבי כדי לשנות את התוצאות. ואכן, בפרק זמן של פחות משעה התוצאות התהפכו מהקצה אל הקצה ולפחות שני חברי כנסת שינו את דעתם.
העובדה שהסלפי ותיעוד הטפסים מאחורי הפרגוד הופיעו אך ורק במהלך הסיבוב השני מטה את הכף, ויוצרת מין חזקה ראייתית כי עיתוי הצילום לא נולד מרצון חופשי של חברי הכנסת לשתף את בוחריהם, אלא מתוך לחץ ותכתיב פוליטי מאולץ, שנועד לפקח בזמן אמת ולגרום לשינוי תוצאות ההצבעה הראשונה. ספק אם בג"ץ יוכל להתעלם מכך.
וזה עוד לפני שאמרנו מילה על כך שהמועמד שהתוצאה התהפכה לטובתו הוא למעשה עורך הדין הפרטי של ראש הממשלה, שעה שכמבקר המדינה יהיה עליו לבקר בראש ובראשונה את השלטון אשר בראשו עומד לקוחו משכבר הימים.
אמנם חוק מבקר המדינה קובע קיומו של סיבוב שני בכל מקרה שבו אף מועמד לא הגיע ל־61 קולות - אך הרציונל ברור: כאשר יש ריבוי מועמדים, הסיבוב השני נועד להעלות את שני המובילים כדי לייצר הכרעה. אך בהינתן שמלכתחילה היו שני מועמדים בלבד - התוצאות האמיתיות, הטהורות והלא־מושפעות באו לידי ביטוי מובהק בסיבוב הראשון, שבו השופט בדימוס יוסף אלרון גבר על מועמדו של ראש הממשלה ברוב של 60 מול 57. גם מכך בג"ץ לא יוכל להתעלם.
להבדיל מהעתירות בעניין מינויי דוד זיני ורומן גופמן - שם בית המשפט עסק במינויים מקצועיים בתוך מתחם הסבירות הביטחוני - ייתכן כי כאן נתניהו הלך צעד אחד רחוק מדי, ומאחר שסביר כי בג"ץ לא יישאר אדיש, אנו עלולים למצוא את עצמנו נגררים למערכת בחירות סוערת, שבה המתח החוקתי ויחסי הרשויות בינן לבין עצמן יעמדו בראש סדר היום. אך לא פחות חשוב מכך, יכול ונתניהו הלך כאן צעד אחד רחוק מדי גם מבחינת חלק גדול ממצביעי הליכוד, שמרגישים כי כאשר ההליך הדמוקרטי מושפל היישר מהמקפצה - זה כבר יותר מדי גם עבורם.
עו"ד נועם לאור הוא חבר מרכז הליכוד, המשנה לראש לשכת עורכי הדין ולשעבר חבר הוועדה לבחירת שופטים צבאיים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו