עוד חוזר הניגון: הסתגלנות של הילדים שלנו היא אות קלון - לא תירוץ

"ראיתי חברים שלי פוחדים. אני לא פחדתי. ידעתי שיהיה בסדר" - כך סיפר ילד בן 10, לאחר שכיתתו נקלעה לפיגוע הקטלני ליד כוכב יאיר.

יהיו מהצופים בטלוויזיה שיגידו: אחלה גבר, כל הכבוד. ואני מקווה שיותר צופים יאמרו: ילד בן 10, מה חטאו? מהו גודל השריטה שתישאר בנפשו מהאירוע? למה בכלל ילד בן 10 צריך לשמור על פאסון? מהו הערך בהתבגרות המהירה שנגרמת מהאירועים הללו?

בשנתיים וחצי האחרונות, מאז 7 באוקטובר, אנחנו מתהלכים בתחושה שחרב מתהפכת מעל ראשנו, בעיקר מעל ראשי ילדינו ונכדינו. ייקח שנים עד שנדע לאשורו מהו הנזק הנפשי שנגרם להם. מה מכל מה שקרה ישנה את נשמתם, ולא בהכרח לטובה.

שלשום זעק אחד מראשי היישובים בצפון שבחלק מהם, שלא ממש יושבים על הגבול, לא יקבלו תקציבים לעזרה נפשית לילדים - סיוע שאמור לעזור להם לעבור את התקופה הקשה הזאת, לדבר אותה אל מחוץ לגופם בעזרת איש מקצוע, לתווך בעזרת אותם אנשי מקצוע את המציאות המפחידה שבה הם חיים.

ילדים הם סתגלניים למציאות משתנה, אבל זה לא אומר שמותר להזניח אותם. אסור לוותר עליהם. אני מניחה שמייד תישמע הזעקה: אנחנו מוותרים עליהם? מה פתאום? יאמרו ששופכים עליהם תקציבים, שרגישים לפגיעותם - אל תאמינו להם. הם, נבחרי הציבור, עסוקים כעת בבזיזת הקופה הציבורית למען נושאים שלא נמצאים בליבת האתגר המרכזי של החברה הישראלית. ולא, אני לא מתכוונת לבחירות לכנסת. הן אתגר חשוב, אבל לא הכי חשוב. אני מתכוונת לכך שהם משקיעים בכל - רק לא בחינוך, בחברה ובחוליות החלשות שבה.

זה היה כך גם לפני שהתחדש העימות מול איראן; לפני שהמדינה כוסתה באיומי טילים מאיראן ומתימן, ושוב הושבתו הילדים מלימודים, ושוב נכנסים לממ"ד או רצים למקלט בבניין או למחסה במרחב הציבורי; ושוב ילדים קטנים נצמדים להורים בהישמע האזעקה.

יחד איתי, במקלט בקומת הקרקע של הבניין שבו אני גרה, שהו אתמול הורים עם תינוקם, בן ארבעה חודשים. חמוד וחייכן. עדיין לא מודע לאירוע ולפשרו. הבטתי בהם, וכולי תקווה שלא יגידו להם את המשפט הכל כך ישראלי: עד שילך לצבא יהיה שלום. אני מאחלת לתינוק ורוד הלחיים, וגם לנו, שהמושגים "מרחבים מוגנים", "הנחיה מוקדמת", "התרעה" ו"אזעקה" יהפכו למשהו שלומדים בשיעורי היסטוריה, הרבה לפני שיתגייס בעוד 18 שנים.

לא רק הילדים - המדינה כולה בפוסט־טראומה, לאחר שנתפסנו עם המכנסיים מופשלים ובמצב של חוסר אונים משתק בטבח 7 באוקטובר. יש להניח שמצב מלחמה במשך כמעט שלוש שנים, בעצימות כזו או אחרת, לא מיטיב עם הנפש.

ובעודי כותבת שורות אלו, בטלפון נשמעת התרעה מקדימה שמבקשת מאיתנו להתקרב למרחב מוגן. וכמו על אוטומט, אני בודקת אם אני ערוכה לרדת למקלט - אוזניות, טלפון נייד, בקבוק מים, מפתחות לדירה. ככה כבר כמעט שלוש שנים. אסור שנתרגל, פשוט אסור. המחשבה שלמרות המלחמה מצבנו הכלכלי טוב מאוד רק מעלה את התהייה איפה היינו בלעדיה - מחשבה ששווה להתאמץ עבורה.