החלטתו הדרמטית והמקוממת של מזכ"ל האו"ם להכליל את צה"ל ב"רשימה השחורה" של גופים המבצעים פגיעות מיניות בעימותים, היא אינה רק עוד מהלומה דיפלומטית כואבת - מדובר בשיאו של כישלון אסטרטגי מתמשך ורב־שנתי בזירה התודעתית. בעוד מדינת ישראל משקיעה מיליארדים בביצור גבולותיה הפיזיים ובשכלול יכולותיה הצבאיות, היא נותרה חשופה ופגיעה בחזית החשובה ביותר של המאה ה־21: חזית הנרטיב והלגיטימציה הבינלאומית.
על רקע המציאות העגומה הזו, הודעת הממשלה לאחרונה על מינויה של ציפי חוטובלי לראש מערך ההסברה הלאומי היא אולי ניסיון לבלום את הסחף. חוטובלי, המביאה עימה ניסיון דיפלומטי עשיר, יכולת רטורית מוכחת והבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית, היא ללא ספק בחירה בעלת משקל. עם זאת, ההיסטוריה הישראלית מלמדת שהסתמכות על אישיות כריזמטית ככל שתהיה היא בבחינת פלסטר על פצע עמוק. התבוסה הנוכחית במוסדות האו"ם היא הוכחה חותכת לכך שהשיטה הקיימת פשטה את הרגל. הבעיה של ההסברה הישראלית לא נעוצה בזהות הדובר התורן, אלא בכשל מבני וארגוני יסודי, שהופך גם את המוכשרים שבדוברים לחסרי אונים מול מכונת הרעל הבינלאומית.
המציאות הנוכחית חושפת מערך הסברה מבוזר, קרוע בין משרדי ממשלה שונים - החוץ, התפוצות, דובר צה"ל ומערך ההסברה הלאומי, ללא יד מכוונת אחת. בזמן שחמאס ותומכיו מפעילים מכונת תעמולה אגרסיבית, מהירה ומשומנת, הפונה לרגש ומייצרת נרטיבים מניפולטיביים בתוך שניות, ישראל נגררת מאחור בתגובות יבשות, איטיות ומגומגמות. חוסר התיאום בין הגופים מוביל למסרים סותרים, המכרסמים עוד יותר באמינותה של המדינה בעיני העולם.
אחת הבעיות המרכזיות היא ההתמקדות המופרזת ב"הסברה" במובן הצר של המילה - דהיינו, מתן תירוצים והסברים לאחר מעשה. בעולם של רשתות חברתיות וזרימת מידע בלתי פוסקת, מי שרק "מסביר" כבר הפסיד במערכה. ישראל חייבת לעבור ממגננה למתקפה תודעתית. במקום להגיב להאשמות שווא לאחר שהן כבר הפכו לקונצנזוס בדוחות האו"ם, היה על ישראל לבנות נרטיב אקטיבי המדגיש את ערכי המוסר של צה"ל מול הברבריות של אויביה, עוד לפני שהכדור הראשון נורה.
המערך הישראלי סובל מפוליטיזציה יתרה. מינויים לתפקידי מפתח בתחום הדיפלומטיה הופכים לעיתים קרובות למטבע עובר לסוחר פוליטי, במקום להיות מאוישים באנשי מקצוע מיומנים מתחומי האסטרטגיה התקשורתית, הפסיכולוגיה החברתית והדיפלומטיה הדיגיטלית
יתרה מכך, המערך הישראלי סובל מפוליטיזציה יתרה. מינויים לתפקידי מפתח בתחום הדיפלומטיה הופכים לעיתים קרובות למטבע עובר לסוחר פוליטי, במקום להיות מאוישים באנשי מקצוע מיומנים מתחומי האסטרטגיה התקשורתית, הפסיכולוגיה החברתית והדיפלומטיה הדיגיטלית. היעדרם של מומחים אלו ממרכז קבלת ההחלטות מוביל לכך שישראל מדברת אל עצמה במקום אל העולם. היא משתמשת בטיעונים שמשכנעים את הקהל הביתי, אך נתפסים כלא רלוונטיים, או גרוע מכך - כמתנשאים - באוניברסיטאות במערב או במסדרונות השלטון באירופה.
השלכות הכישלון הזה אסטרטגיות וקיומיות. אובדן הלגיטימציה מיתרגם באופן ישיר לצמצום חופש הפעולה המבצעי של צה"ל. כשחיילינו נתפסים בעולם כפושעי מלחמה, הלחץ המדיני להפסקת לחימה גובר, גם כשמטרות הביטחון טרם הושגו.
התיקון הנדרש שורשי ומבני. יש להקים גוף הסברה לאומי ריכוזי, בעל סמכויות ביצועיות נרחבות ותקציבים תואמים, מנותק מהקשרים פוליטיים רגעיים. גוף זה חייב לרכז את כלל המאמצים התקשורתיים - מהדיפלומטיה הקלאסית ועד למלחמה בבוטים ובפייק ניוז. עליו לפעול בסינרגיה עם גופי המודיעין כדי להנגיש חומרים מפלילים בזמן אמת, ולהפוך את האמת הישראלית לכלי נשק אפקטיבי.
ההחלטה של האו"ם היא קריאת השכמה. אם לא נשכיל לבנות מנגנון מקצועי, אסטרטגי ומתקדם שישיב לנו את הלגיטימציה, נמצא את עצמנו מנצחים בקרבות הטקטיים בשטח, אך מפסידים במלחמה על עצם זכותנו להגן על עצמנו. הגיע הזמן להפסיק להסביר ולהתחיל להוביל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו