אפתח בסיפור שבמבט ראשון אינו קשור ל־7 באוקטובר או להמשך הדברים. לפני עשורים בודדים, כשהייתי תלמיד של הרב שג"ר, חודשי אלול נפתחו בשאלה: כיצד אדם יכול באמת לחזור בתשובה? לקבל פרספקטיבה אחרת על אישיותו, על הטעויות והיתרונות שבנו את סיפור חייו? הרי בסוף, כל אדם כבול לאישיות של עצמו. בהקשר הלאומי, השאלה הזו מלווה אותי כבר שנתיים וחצי (הופה! והנה 7 באוקטובר).
קולמוסים רבים נשתברו על "המהפכה המשטרית", על השסע החברתי ועל הקשר שבינם לבין המלחמה. לרוב הדיון מסלים במהירות, ולרוב אינו מוסיף הרבה (למעט טעם רע), אך מדי פעם השיחה מעמיקה מעט, ולעיתים אנחנו מצליחים לדבר על השורשים של המשבר.
כזו היתה השיחה שהתנהלה ברשת ב' בין מוריה קור, יובל אלבשן וחוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ, שנטל על עצמו את המשימה הקשה של הכאה על חטא (ולשם שינוי, לא הכאה על החזה של שכנו, אלא עשיית תשובה אמיתית). אך עבורי, כמאזין מן הצד האוהד - ואפילו לעיתים אוהב - את כל הצדדים המדוברים, השיחה דווקא חידדה את השאלה הנוקבת: כיצד אדם או חברה חוזרים בתשובה?
השיחה נסבה על ספרו החדש של שוורץ, נפתחה בציון קריסת הנרטיב הציוני בסוף שנות ה־70, והמשיכה בכישלון של ענקי הרוח שלנו לנסח נרטיב חדש. אך כבר בפתיחתה השיחה עברה לעולמות מקבילים. על פניו, עבור קור, וכנראה לא מעט מהמאזינים (ואני בהם), "המהפך" ועליית הליכוד לשלטון אינם קריסת החזון הציוני, ואפילו לא קריסה של החזון הסוציאליסטי הציוני.
עבורנו, הם רק הפסידו בבחירות - תוצאה לגיטימית בדמוקרטיה, גם אם מאכזבת (למיעוט המצביעים). אך עבור אחרים, זוהי נקודת משבר שממנה החברה הישראלית טרם התאוששה, ושהאליטה הציונית (גם הספרותית) לא הצליחה לתת לה מענה. השיחה, שהתנהלה בעולמות מקבילים - באחד מהם הציונות נקלעה למשבר חריף, ובשני היא חוללה מהפך תודעתי ומחשבתי - הזכירה לי את הדילמה של "האם אפשר לחזור בתשובה ולחשוב על עצמי מחדש". עבור שוורץ, את הסיפור של הציונות במובנים התרבותיים העמוקים מנסחים סופרים חשובים כמו עמוס עוז וא.ב. יהושע. גם עבורי. אך עבורי, יהושע הענק אינו היחיד. גם מספרים רוויזיוניסטים, כמו אהרן ראובני, יעקב חורגין וכמובן ז'בוטינסקי, מנסחים אפשרות ישראלית מעוררת השראה. אך בעבור רבים הם סופרים שוליים, אם הם בכלל מוכרים.
ניקח לדוגמה את חורגין, שבסיפורו "מן הירכתיים" מספר על משפחה ערבית בישראל בימי הממשל הצבאי. אב המשפחה נפצע במלחמת השחרור כחייל, כנראה בצבא ההצלה הערבי, ושכל שלושה מבניו. היחיד שנותר הוא בנו הצעיר, והוא גם המוביל של העלילה עם בחירתו להצטרף ללאומנים ערבים בכפר, להסתנן בגבול הדרומי ולעבור אימונים צבאיים בעזה. המספר מציג את המתח שבו שרוי אביו של הנער; אב שהקדיש את חייו למלחמה בישראל ושילם את היקר מכל שלוש פעמים. בפעם הרביעית הוא מסרב לקבל את החשבון. המבט האמפתי לאב עומד, כביכול, בסתירה לקהל היעד של הסיפור ולשפה העברית שבה הוא נכתב.
כך מתקבלת ביקורת חדה על הצלחתו של "קיר הברזל". מחד, האב "מורתע", מאידך - ליבו של הקורא נמצא (ונקרע) עימו ועם הקושי שהוא ואשתו, אם הנער, מתמודדים.
הסיפור והביקורת שחורגין מציע אינם מוכרים, הקול ה"רוויזיוניסטי" - חסר. גם הקול של העולים ממדינות האסלאם חסר. ונראה שציבור רחב מרגיש שקולו אינו נשמע בהיבטים משפטיים, במורשת היסטורית ועוד.
ייתכן שהכאה על חטא לא צריכה להיות אלימה (לא בהפיכה משטרית ולא בהשתקה תרבותית). ייתכן שמאמץ להקשיב לקולות אחרים בחברה הישראלית (ששוורץ, כעורך, היה שותף בולט במאמץ הזה) ולעושר שהם מציעים הוא התשובה והמהפך שאנו זקוקים לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו