הנגב הפרוע מציג: היפוך מסוכן של סדרי עולם

בימים האחרונים מתרחש שינוי דרמטי בתפיסת הביטחון ביישובי הנגב. לאחר שנתיבות הודיעה על סגירת העיר בשעות הלילה גם אופקים מצטרפת למודל "העיר הסגורה". ראש העירייה איציק דנינו הודיע על התקנת שערים בחמש הכניסות לעיר, כאשר שלושה מהם ייסגרו לחלוטין בלילה, ובשניים הנותרים יתבצע בידוק לכל רכב.

לכאורה מדובר במהלך הגנתי - בפועל זו הודאה בכישלון. כאשר עיר בישראל סוגרת את שעריה בלילה היא לא מחזקת ביטחון, היא מייצרת פחד. היא אומרת לאזרחיה כי המדינה אינה מסוגלת להשליט חוק וסדר מחוץ לגדר ולכן היא נאלצת לצמצם את החופש שלהם במקום להתמודד עם הפשיעה.

שקט מזויף

הלקח של 7 באוקטובר היה ברור: גדרות אינן מגינות. הן אולי יוצרות תחושת ביטחון, אך בפועל הן מספקות שקט מזויף בלבד. אויב נחוש לא נעצר בשער - הוא עוקף, פורץ, ובמקרה הגרוע רוצח. ביטחון אמיתי לא נבנה על חסימה פיזית, אלא על הרתעה, שליטה ויכולת תגובה.

מה שקורה כיום בנגב הוא היפוך מסוכן של סדרי עולם. במקום שהפושעים יהיו אלה שמוגבלים בתנועה, האזרחים הם אלה שננעלים מאחורי שערים. מדינה מתוקנת מגינה על חופש התנועה של אזרחיה. בנגב של 2026 נראה שהמדינה נסוגה ממנו.

האם הגענו למצב שבו ראשי ערים נאלצים לבצר את יישוביהם כי איבדו אמון ביכולת המדינה להגן עליהם? האם זו המשמעות של משילות וריבונות שהובטחו שוב ושוב על ידי ממשלת "ימין על מלא"?

רק לפני שבועות ספורים ביקר השר לביטחון לאומי בנגב והבטיח החזרת שליטה, אך המציאות בשטח מספרת סיפור אחר. ניידות משטרה נשרפות, ארגוני פשיעה פועלים באין מפריע, והאזרח הפשוט נותר ללא הגנה. כשהמצלמות כבות גם המשילות נעלמת. אבל יש גם דרך אחרת.

שדרות, שעברה את אחד האירועים הקשים בתולדותיה, בחרה לא להיסגר אלא להתחזק.
העיר בנתה מודל של חוסן קהילתי, שבמרכזו אזרחים מאומנים, חמושים ומתואמים עם גורמי הביטחון. במסגרת יוזמות כמו אזרח לוחם נבנתה קהילה שמסוגלת לא רק להתגונן אלא גם להגיב. כיום, בעיר של כ־40 אלף תושבים, ההערכה היא שאחד מכל שבעה נושא נשק כחלק ממערך קהילתי מאורגן.

הבדל תפיסתי עמוק

זהו הבדל תפיסתי עמוק. לא עוד אזרחים פסיביים שממתינים להצלה, אלא אזרחים שהם חלק ממערך הביטחון, ערניים יותר, אחראים יותר, חזקים יותר. משילות אינה נמדדת בגובה הגדר - הסרטונים של שב"חים הקופצים מעל גדרות הביטחון מוכיחים זאת. משילות נמדדת במה ובמי שנמצאים מאחורי הגדר ועד כמה היא מקיימת מוכנות להגן כאשר הגדר תיפרץ. במקום להשקיע מיליוני שקלים בשערים ובמודלים של הסתגרות, על המדינה והרשויות המקומיות להשקיע בהכשרה, בציוד ובארגון קהילתי. יש להרחיב קבוצות הגנה שכונתיות, לשלב טכנולוגיות כמו רחפנים, להקים יחידות כלבנים ולהטמיע מערכות טכנולוגיות לניהול אירועים ביטחוניים המשלבים את כלל מערכות הביטחון בעיר. במקביל, על המשרד לביטחון לאומי להבין שמשמר לאומי הוא פתרון מתאים למבצעי איסוף נשק או הסדרת קרקעות, אבל הוא לא מאפשר ביטחון יומיומי. לכן ראוי להשקיע ולהרחיב את המשמר האזרחי בתוך משטרת ישראל ולהחזיר את האמון בין האזרח למערכת הביטחון באמצעות שילובו בפעילויות שמירה וביטחון באזורים שבהם הוא גר.

המשילות בנגב דורשת שינוי תפיסתי של אזרחי מדינת ישראל: כל קהילה צריכה לייצר לעצמה רשת ביטחון שמאפשרת להם להילחם בחזרה בעת הצורך ולא רק להתחבא בתקווה שהרוצח לא יצליח לפלס את דרכו מעל הגדר ואל תוך ביתם. כל מעגל הגנה יישובי שכזה יכול להרתיע הרבה יותר מכל שער צהוב שאי־פעם נבנה כאן.