היישוב שמטיל אימה על הנגב: "אנחנו? טרוריסטים? ממש לא"

הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו הוא שיד נעלמה חתכה את הגדר של היישוב גבעות בר בתחילת השבוע. הבנזין נשפך כמים, המכוניות בערו, והאזור התלהט עד לנקודת רתיחה בחורף הקר. התקשורת געשה סביב ההצגה הכי מרתקת בסביבה.

בלילה המשטרה נכנסה בכוחות גדולים לתראבין, היישוב הבדואי הסמוך. "זרקו גז מדמיע, אני גר ליד הכניסה - עד עכשיו כואב לי הראש", משחזר עומאר א־סאנע. כמה צעירים נעצרו, ובהם בנו של עומאר. הבדואים זעמו. "רואים בנו טרוריסטים! תמצאו את מי שעשה את זה - מה, כולנו אשמים?"

בלילה אבנים נזרקו. כוחות מג"ב הגיעו מהגבול, בטונדות הונחו בכניסה. למחרת כוחות משטרה ומג"ב נפרסו בכניסה לתראבין. בכל רגע עברה ניידת בכביש, עומאר התבונן בה. "אנשים לא נכנסים ליישוב, אפילו אין חלב במכולת", הוא מסביר למה הקפה מר ושחור. "הייתי פעם בהודו, היה להם תה עם חלב, טעים. איך מיליארד אנשים יודעים להסתדר שם אחד עם השני, ואנחנו אפילו לא 10 מיליון".

ביום שלישי הגיע לתראבין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והתיישב על הכריות האדומות והשחורות ב"שִׁיג", אוהל האירוח המסורתי בחצר ביתו של עבד אלבסט תראבין. יום למחרת המפגש ביניהם, עבד מפרש את דרכי המזרח התיכון: "בגדול, מי שבנה את המדינה הזאת זה האשכנזים. הם באו מאירופה, הביאו שני ילדים, שלושה, ידעו איך לחנך אותם טוב. ואז, כשהקימו את המדינה, הביאו את המזרחים באוניות. השמאל - הם אלופים. ידעו לעשות בית משפט, ידעו לעשות חיל אוויר, ידעו לפגוע במי שרוצים בסוף העולם. תראה איך ידעו לפגוע עכשיו באיראן, אף אחד לא שומע אותם.

"כולם חשבו יהודים מסכנים, באו מהשואה, אבל בשקט־בשקט הם היו הכי חזקים. ואז באו אלה, כל דבר ברעש, כל דבר בצעקות. ואמרתי לבן גביר 'תעבוד בשכל כמו שעבדו לפניך, בשקט!'. כשאתה בא לצעוק 'הנה אני, הנה אני' - עכשיו יצרת שונאים בכל העולם. פתאום כולם הבינו מי אתה".

לפעמים המציאות שייקספירית מהדמיון. ועבד ממשיך: "אמרתי לבן גביר 'אני לא כבוש. אני תושב במקום הזה לפני המדינה, ועכשיו אני בתוך המדינה'. בשבילי השתנה המושל ובא מושל אחר. זה בסדר. יש לי אוכל, מתפרנסים, עובדים, הכל טוב ויפה, אבל אל תשים עלינו את המילה הזו - אנחנו לא טרור!"

עבד, בכל זאת קרה כאן משהו רציני, מכוניות נשרפו, היה בלגן.
"אין בעיה, אני מבין. אני לא אומר שאין עבריינים, אבל יש אולי 5%? קח 10%? יאללה, אבל אם העבריינים שרפו - תתפסו אותם, למה אתם שמים בטונדות וגדוד בכניסה ליישוב? מה זה, מצור? אנחנו לא תושבים במדינה? למה ככה?"

ומה בן גביר ענה לך?
"אני לא יודע מה יש לו", עבד מניד בראשו, ממאן להאמין. "הוא אמר 'תקרא מהמסגד לכל האנשים, תקרא להם שיבואו, כל אחד שיסגיר את הנשק, ישים לי בסל, יבוא ייקח'. תגיד, שר מדבר ככה על דבר כזה? ואני רואה את השוטרים לידו, קצינים, מנסים לא לצחוק לידו, מחזיקים בקושי. אני לא יודע אם הוא מבין מה הוא אומר, מדבר שטויות. אם מישהו עבריין, מי יסגיר לך נשק שלו?".

עבד אלבסט תראבין: "שלא יגידו 'בתראבין יש 500 או 1,000 כלי נשק'. אני מוכן לבוא עם המשטרה ולעבור פה בית־בית. שיסרקו, שיביאו מצלמות של הצבא. שיביאו כלבים. אם ימצאו עשרה כלי נשק, אני אתן לך מה שאתה רוצה"

אבל יש כאן כלי נשק בבתים. אפילו כאן באוהל האירוח שלך, ערכת הקפה נמצאת בתוך ארגז תחמושת שפעם היה של צה"ל.

עבד מרצין. "הנה, קח מה אני אומר רשמית בעיתון: אני מוכן לבוא עם המשטרה ולעבור בתראבין בית־בית. שיסרקו את הבית. שיביאו מצלמות של הצבא. שיביאו כלבים - אני איתם. אם ימצאו 10 כלי נשק, אני אתן לך מה שאתה רוצה. 10 כלי נשק... אל תגיד לי 'יש 500 או 1,000 כלי נשק'... אני בחיים שלי אף פעם לא יריתי על מישהו. אף פעם לא רבתי עם אף אחד. לא אני, לא אבא שלי. אין לנו בעיות עם אף אחד. למה אני צריך נשק?"

מטוס פרטי שרוף

לקראת בוקר בצומת פתח תקווה, אישה בכיסוי ראש רצה בבגדי אימון, בחור מקועקע רוכב על קורקינט חשמלי בכביש הריק, כמה פועלים סינים מחכים להתאסף. אני מתחיל לנסוע דרומה. רכב טסלה מגיח וחותך בפראות. כולם מביטים באירוע המוזר. דרומה מכאן היו מפטירים - "בדואי". אני מקלל בשקט, שיורידו את הפושע מהכביש.

אזור המרכז ממריא אל השמיים, ומגובה המגדלים קשה לראות את הגוונים השונים של החברה הבדואית. רהט, תראבין, אל־עזאזמה - לכאורה הכל בדואים, אבל ההבדלים הפנימיים גדולים מאוד. כדי להבין את הסיפור המוזר של ההתפרצות הנוכחית בין תראבין ליישוב גבעות בר, ההיסטוריה הופכת לעניין משמעותי.

"אנחנו אחד מארבעת השבטים הבדואיים שהיו כאן עוד בתקופה העות'מאנית ולפני קום המדינה", מספר לי עומאר. "אתה עצמך גר בבאר שבע. אתה יודע שהעות'מאנים הקימו את באר שבע כדי לעשות סדר אצל הבדואים?"

עומאר צוחק. לדברי בני השבט, הטריטוריה ההיסטורית שלהם היתה עצומה והשתרעה מאזור הנחל שליד אופקים (בתוואי הרכבת הנוכחי), דרך שדה תימן ובאר שבע, ועד לעומק חצי האי סיני, שם מתגוררים עד היום מאות אלפים מבני תראבין. מבחינה חברתית, "תראבין" משמש שם־גג לקונפדרציה של משפחות ושבטים, כאשר משפחת א־סאנע היא פלג בתוך המערך הרחב הזה.

סיפורו של היישוב תראבין במיקומו הנוכחי הוא תולדה של מסע נדודים והעברות שהחלו אחרי מלחמת העצמאות. במקור, אבות המשפחה התגוררו באזור שבין אופקים לקיבוץ חצרים, "שם גם נמצא הקבר של סבא וסבתא שלנו", מספר עומאר. ב־1948 הצבא העביר את הבדואים לשטח חווה זמנית, ומשם המשיכו לנדוד לאזור שלימים הפך לשגב שלום. בעקבות שבע שנות בצורת קשה המשיכו לאזור עמק שרה.

לבסוף, בשנות ה־70, המדינה החליטה להקצות לבני השבט שטח בין היישובים אבו כף ועומר היהודית, וב־2005 הוקצה שטח היישוב הנוכחי. כשעומר, שהוקם כמושב חקלאי קטן ומרוחק, הפך ליישוב היוקרה של הדרום, החלו גניבות וסכסוכי שכנים שהלכו והסלימו. מכוניות נשרפו, וגם מטוסו הפרטי של פיני בדש - שכיהן כראש מועצת עומר בשנים 2024-1990 ונחשב לשריף של היישוב. בתגובה הוא החליט שבאה אש עד נפש, והגיע הזמן לטפל בנושא אחת ולתמיד.

על פי גורמים ממסדיים המעורים בהקמת תראבין, הוא היה אמור להיות יישוב מסוג אחר, כזה ששובר את הנרטיב האוטומטי של "הזנחה" באזורי הספר של המדבר. "תראבין הוא אנומליה בנוף הבדואי: לא עוד כפר לא מוכר ומוזנח, אלא פרויקט דגל נדל"ני שפיני בדש ואריאל שרון ארגנו לשבט", הם אומרים. "כמעט כל היישוב מוסדר מבחינת הקרקעות. יש לתראבין תב"ע בתוקף, תשתיות מפותחות ואזור תעשייה, וכמעט כל היישוב מוסדר. כל מי שעבר לשם קיבל מהמדינה מגרשים ופיצויים".

בעיית חמומי המוח

ואכן, לכאורה תראבין הוא המקום האחרון שבו היתה אמורה להתפרץ הלבה הרותחת. לנתי יפת, דובר מועצת הכפרים הלא מוכרים, יש שם מדויק לטרגדיה הזו: "החטא הקדמון". בעודנו משקיפים על קו התפר בין היישובים, הוא משרטט את מפת ההחמצה הגדולה של הנגב.

"החטא הוא בהחלטה ההיסטורית להשליך את תראבין לתוך המועצה האזורית אל־קסום, מועצה ענייה המדורגת בתחתית המדד הסוציו־אקונומי, במקום לשלב את היישוב במועצה החזקה והעשירה בני שמעון, שמקיפה אותו מכל עבר. זה היה יכול ליצור היסטוריה אלטרנטיבית, חינוך משותף", הוא אומר בצער. "במקום זה זרקו אותם לקצה של הקצה".

יפת מהדהד את התחושה של תושבי תראבין. מבחינתם לא מדובר באירוע עברייני שגרר אחריו פעילות ביטחונית נחושה, אלא בהצגה פוליטית צינית. "זה קמפיין של בן גביר", הוא קובע, ומתאר כיצד המשטרה מייצרת "תמונות ניצחון" עם רימוני עשן ומחסומים, במטרה "לצבוע" את הכפרים הבדואיים כ"ג'נין", ואת הנגב כגדה המערבית - מה שמכשיר שימוש באמצעים צבאיים נגד אזרחים.

ובתוך העשן הזה, הוא מזכיר את הסוד הגלוי שכולם מפחדים לגעת בו: "כולם בנגב יודעים שדווקא העבריינים ה'מקצועיים' הם אלה שמשתפים פעולה עם מערכת הביטחון ונהנים מחסינות דה־פקטו מפני החוק הישראלי, לא משנה כמה רימוני עשן יזרקו מסביבם".

עבד מסכים עם תזת החטא הקדמון. "בטח שהלכנו לבג"ץ, רצינו להיות בבני שמעון", הוא אומר. "הם לא רצו אותנו. הקיבוצים רצו לשמור על עצמם לבד".

התוצאה היא יישוב מוזר להפליא. רחובות תראבין מוסדרים, מרצפות אקרשטיין בכניסה, ולאורכם 3,000 התושבים מתגוררים בבתי קרקע רחבים ונאים. אבל הכל צמוד לאזורים חסרי היגיון עירוני, עם כבישים מטונפים בשברי בנייה.

אורן חזן, גבעות בר: "כשעושים להם צרות במקום אחר, הם לוקחים את היישוב היהודי הכי קרוב - אותנו - וגובים מחיר. בלילה שבו נחתכה הגדר הם נכנסו מכוסי ראש, שברו זכוכיות, ניסו להצית - וברחו. ארבע דקות הם לא נשארו, פחדנים"

"רק זבל מפנים לנו. פרט לזה אין לנו שום שירותים מהמועצה", אומר עומאר. "כל יום שישי אשתי יוצאת לנקות את הכביש ולטאטא אותו". עבד, הנציג של תראבין במועצה, מתאר כאוס מוחלט. "מצביעים על 151 מיליון שקל לבניית בתי ספר - ולא בונים כלום", הוא אומר בכעס. "מגרש כדורגל שצריך לעלות 4 מיליון מתמחרים ב־17 מיליון. לאן הולך הכסף? שחיתות". עבד מייחל ליום שבו ימנו ועדה קרואה מקצועית במקום המועצה - "ככה ראש המועצה משרת את כולם, לא רק את השבט שלו".

עבד לא חוסך ביקורת מהחברה שלו. הוא יודע שיש צעירים בעייתיים, "חמומי מוח", אבל טוען שהרוב המוחלט רוצה להתפרנס. "יש לנו קרקע לחקלאות, אבל 20 שנה לא מכשירים אותה. אם היו נותנים לי לפתוח פה רפת או לול, הייתי מעסיק את הצעירים האלה. אבל הביורוקרטיה הורגת הכל. לא נותנים לי".

הגורמים הממסדיים מסבירים זאת בכך שהתכנון "נכשל להבין" את מורכבת המבנה החברתי הבדואי, כשכל פלג קיבל שכונה נפרדת משלו. ההנדסה החברתית הזו קרסה לתוך עצמה. הכסף והתשתיות לא יצרו קהילה, אלא אקס־טריטוריה מוזנחת, בעיקר כלפי פנים.

"הם שרפו את בית הספר של עצמם, שרפו את מגרש הספורט", מתאר הגורם את הכאוס הפנימי, שכולל אי־תשלום חשבונות חשמל ומים וסכסוכים בין הפלגים. לפני כעשור, הוא נזכר, אחרי שתושבי גבעות בר כבר "עשו בלגן" בתגובה לגניבות, נחתם מעין הסכם הפסקת אש שקט בין השכנים. כעת נראה שגם ההסכם השביר הזה, כמו ההבטחה הגדולה של תראבין כיישוב העתיד הבדואי, מתפורר לאבק.

משוואה אכזרית

המדבר הוא שקרן ידוע. כשעומדים על הגבעה בשעת בין ערביים, גבעות בר, שנמצאת ממזרח לתראבין, נראית כמו גלויה של הציונות החדשה: גגות רעפים, שקט פרוורים, רוח מלטפת את הקקטוסים. אבל השקט הזה הוא הונאה זמנית.

אורן חזן, תושב גבעות בר, איש הייטק, הפסיק כבר מזמן לספור את מספר התקריות, אבל הוא עדיין לא מצליח להתרגל לאבסורד. כשהוא מתאר את הדינמיקה מול השכנים מתראבין, הוא מצייר משוואה פשוטה ואכזרית: "כשעושים להם צרות במקום אחר, הם לוקחים את היישוב היהודי הכי קרוב - אותנו - וגובים מחיר". השיא היה באותו לילה שבו נחתכה הגדר. "הם נכנסו מכוסי ראש, שברו זכוכיות, ניסו להצית - וברחו. ארבע דקות הם לא נשארו, פחדנים", חזן משחזר בזעם עצור.

אבל האימה האמיתית היא השגרה. חזן, שעובד בחברה אמריקנית, מתאר מציאות שבה הוא נאלץ להחנות את הרכב שלו "בתוך הבית", מחשש לגניבה או להצתה. נשאר ער בלילות לקולות המלחמה. "אם אני מוציא אקדח מהחלון ויורה, תוך כמה זמן תהיה פה משטרה ואני אהיה עצור? אבל יש פה ירי כל לילה", הוא מצביע לכיוון "המטווח" שבין היישובים. רואים שם מעביר מים מבטון (בטונדה) מתחת לכביש, שהפך לעמדת ירי קבועה של השכנים.

"הם נכנסים מתחת לבטונדה ויורים. ובוא, הייתי מאגיסט, זה לא אקדחים - זה מקלעים. אולי זה אימון? אולי הדגמת נשק למכירה? מי יודע? מה שבטוח שלהכניס קצת פחד ליהודים זה תמיד טוב. ויש לנו זיכרון קצר. שכחנו שב־2023 כבר שרפו פה מכוניות, ובשנה שעברה גם ירו".

כשהוא רואה בחדשות דיווחים לקוניים על האירועים, הוא תופס את הראש: "אני אומר לעצמי: מה, זה היה אצלנו? במציאות זה נראה כמו מלחמה, בחדשות זה עובר ליד האוזן". מבחינתו, המשטרה איבדה שליטה, והיישוב המטופח שלו הפך לברווז במטווח.

אשליית המבצר

אבל כדי להבין למה שום דבר לא משתנה, צריך לצאת מהשטח ולהסתכל מלמעלה. פרופ' גיא בן־פורת, מומחה למדיניות ציבורית ושיטור במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון, והוא גם שכן - מהיישוב להבים הסמוך, מביט בריקוד האלים הזה בתסכול. מבחינתו, מה שקורה בין תראבין לגבעות בר הוא המיקרוקוסמוס של כישלון המשילות הישראלי. "אתה לא פותר בעיה כזו ב'התנפחות'", הוא אומר, מתייחס לגישת הכוח של השר לביטחון לאומי.

"תסתכל על המלכוד", מסביר בן־פורת. "המשטרה חייבת את אמון הציבור כדי לפענח פשעים. בלי עדויות ובלי שיתוף פעולה - אין תיקים. אבל בתחושה של הבדואים המשטרה היא לא גוף שנותן שירות, אלא מיליציה שמגינה רק על היהודים. כשערבי נרצח, כמעט אין פיענוח. כשיהודי נפגע, המערכת מתהפכת. אז למה שמישהו מתראבין יסגיר את השכן שלו? הוא לא רואה במשטרה שותף".

פרופ' גיא בן־פורת: "כל יישוב מנסה לבצר את עצמו לדעת, אבל אי אפשר לכלוא את הכאוס. אם לא נטפל בבעיות העומק של החברה הבדואית - הפשיעה תזלוג החוצה. עוד כוח לא יעזור. אי אפשר לחיות בווילה ממוזגת כשמסביב בוער"

בן־פורת מזהיר שאשליית המבצר של גבעות בר - הגדרות, השומרים, המצלמות - היא זמנית ומסוכנת. "קוראים לזה NIMBY - לא בחצר האחורית שלי. כל יישוב מנסה לבצר את עצמו לדעת, אבל אי אפשר לכלוא את הכאוס. אם לא נטפל בבעיות העומק של החברה הבדואית - בחינוך, בתעסוקה, באמון - הפשיעה תזלוג החוצה. עוד כוח לא יעזור, הפשיעה תגיע לכבישים הראשיים, היא תגיע לבאר שבע. אי אפשר לחיות בווילה ממוזגת כשהיער מסביב בוער".

מהצד השני של המתרס האידיאולוגי - מאיר דויטש, מנכ"ל תנועת רגבים, רואה בתראבין את ההוכחה הניצחת לקריסת הקונספציה של "כלכלה טובה תביא שקט". מבחינתו, תראבין הוא לא סיפור על קיפוח, אלא על כפיות טובה לאומנית.

"תראבין זה המשל ושברו", אומר דויטש. "שנים סיפרו לנו שהבעיה של הבדואים היא מצוקה, עוני, כפרים לא מוכרים. אמרו 'תנו להם תשתיות, תנו להם כבוד, והכל יסתדר'. והנה, בתראבין נתנו להם הכל - וילות, מיליונים, שטחים. ומה קיבלנו? קיבלנו יישוב מתריס ואירוע לאומני. זה מוכיח שזה לא סיפור כלכלי, זה סיפור של ריבונות".

דויטש טוען שהיריות על גבעות בר הן הרבה מעבר ל"סכסוך שכנים". לדבריו, בשנתיים האחרונות מתחולל "מהפך היסטורי" בכל הנוגע לאכיפת החוק בנגב, דבר שלא נראה כמותו בעבר. הוא מצביע על נתונים חסרי תקדים: פינוי של כ־70 "צבירים" (מקבצי פלישה), ביצוע של יותר מ־2,500 הריסות בתים, וירידה דרמטית של 40% בהתחלות בנייה לא חוקיות חדשות.

לצד האכיפה בשטח, הוא מדגיש את השינוי המהותי בתכלול עבודת המשרדים הממשלתיים, ואת "רפורמת הקו הכחול", שנועדה לשלול את הערך הכלכלי של תביעות בעלות בתוך יישובים מוסדרים אם התובעים לא יתפשרו. לסיכום, דויטש רואה במתרחש שינוי כיוון אסטרטגי: "פעם ראשונה שאני חושב שמדינת ישראל נכנסת לתוך היישובים האלה ואומרת: 'חבר'ה, אנחנו מחזירים אתכם אלינו'. התחלנו להיות בכיוון הנכון, ויש כאלה שזה מאוד לא נוח להם. העיקר עכשיו הוא לא להתקפל מול הטרור".

אז אתה לא רואה בזה בעיה של חוסר אמון במשטרה? או בעיות של המועצה המקומית?
"זאת 'גזענות של ציפיות נמוכות' וזלזול באוכלוסייה הבדואית. אם לי יש בעיה של זבל, אני הולך לשרוף את המכוניות של השכנים שלי? אני הולך לעשות הפגנה מול בניין המועצה! מדובר על אירוע טרור. הם רוצים להלך אימים על מדינת ישראל. בשנה האחרונה נתפסו ארבעה מאגים בהברחות, ו־90% מההברחות לא נתפסות. מי שרוצה לשדוד בנק לא מבריח מאג, מי שמבריח מאג זה ארגון טרור וזה צבא זר".

אם עד עכשיו האצבעות המאשימות כוונו אל השר, השוטרים או הבדואים, דויטש מסמן גם את מערכת המשפט כחוליה חלשה שמכשילה את המאבק בפשיעה בנגב. "לפני כמה חודשים נתפס חשוד עם נשק שנשא את הדנ"א שלו והוא שוחרר. מי שיורה במקלע בלילה צריך לדעת שבבוקר הוא לא יהיה בבית".

חוצץ בין העולמות

לקראת צהריים אני יוצא מתראבין, כל אזור הכניסה ליישוב סגור ומסוגר בניידות. שלוש חיילות מג"ב מופתעות, עוצרות אותי לתחקיר קצר. אנשי תראבין רואים מרחוק, מורגלים. הם מעדכנים: "אל תתרגש, זה הכל רק הצגה שהשוטרים עושים, מחרתיים הם לא יהיו".

כשאני יוצא לכביש הראשי מעדכנים אותי שבלילה שוב נשרפו מכוניות, הפעם ביישוב להבים. ליצני הטוויטר כבר מציעים לשנות את שם היישוב ללהבות.

בגבעות בר השער הצהוב הכבד של היישוב נסגר לאט, חוצץ בין שני העולמות. בכביש, במראה האחורית, אורות תראבין מתחילים לנצנץ אט־אט בחשיכה היורדת. מכאן הכל נראה כמעט פסטורלי.
ובלילה? המקלעים ימשיכו לדבר מהבטונדה שמתחת לכביש. וזו, למרבה הצער, השפה היחידה שכולם כאן מבינים בבירור כבר 20 שנה.

למרות ההערכות של אנשי תראבין, איכשהו נדמה שהעניין רחוק מלהסתיים ושהסיפור עוד יסתבך. איך לומד כל שחקן מתחיל? העולם במה, וההצגה חייבת להימשך.