בסוף השבוע, לאחר שנודע כי חיילי צה"ל פעלו בעומק לבנון בעקבות מידע מודיעיני על מקום קבורתו של רון ארד, פרסמה אלמנתו פוסט מרגש. בהודעה פנתה לראש הממשלה: "אנחנו מודים לכל מי שעוסק בפעילות המודיעינית הנוגעת לרון. אנחנו מעריכים את המחויבות של מדינת ישראל ועם זאת אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה - אל תורה על מבצעים שיש בהם אפילו סיכון מינימלי של לוחמים".
הרשת געשה, כמובן. היו שהטיחו בארד את השתייכותה הפוליטית לשמאל הקיצוני, יש שאמרו שהפוסט הוא כלי ניגוח בנתניהו, יש שטענו שהמבצע להשבת עצמותיו של הנווט השבוי הוא הצעד הפוליטי שבא לחזק דווקא את ראש הממשלה בפריימריז הקרובים.
אבל בואו נתייחס לדברים כהווייתם, שהם מרגשים והגיוניים: אני מסכימה עם ארד שאין לסכן חיילים חיים תמורת גופות. הנחמה שתהיה למשפחה שעצמות בנה יובאו סוף־סוף לקבורה, אינה שקולה לכאב של משפחה חדשה שחלילה תצטרף למעגל השכול. זה לא שווה את זה.
אחרי שאמרנו את זה, יש כאן שלוש כוכביות חשובות: הראשונה היא הקמפיין. קחו למשל את קמפיין גלעד שליט, "הילד של כולנו", שכצעד אסטרטגי הפך את החטוף לנחלת הכלל, ובמניפולציה רגשית אגרסיבית הפך את כולנו למחויבים לו בכל מחיר, אפילו כזה שיסכן את ילדינו האמיתיים.
כך גם עשה מטה החטופים במלחמה האחרונה. אבל לפני המחיר, ברגע שהחטוף הופך לנחלת הכלל, מתוך דרישה שהכלל יתגייס להשבתו, הוא מופקע מרשות היחיד והופך להיות רשות הרבים.
אחרי שארבעים שנה התפללנו לשובו של רון ארד, שחיכינו באמת, הוא הפך לסמל.
אין ילד בשנות ה־90-80 שלא הכיר את התמונה של החטוף מגודל השיער, החיוור והרזה, שכל שמועה על מקום הימצאו האפשרי הרעידה לו את הלב. כמה פעמים דמיינו שכשיבוא, ביום מן הימים, נשיר ברון. לכן, מהרגע שרון ארד הפך למושא תפילה, געגוע וסמל, אפילו אלמנתו לא יכולה לבוא ולהגיד, אתם יודעים מה, לא משנה. יבוא - יבוא, לא יבוא - לא נורא.
על זה היה צריך לחשוב קודם.
כוכבית שנייה: במהלך המלחמה פרסמה ארד פוסטים רושפים המאשימים את ההנהגה בהפקרת החטופים כי לא הלכה לעסקה.
קוצר הרואי של מי שמאמין שמבצע עלול לגבות חיים אבל עסקה לא, הוא תמים במקרה הטוב. אם קדושת החיים היא באמת ערך עליון המניע את גברת ארד, היא היתה צריכה להיות מהראשונות שיתקוממו נגד עסקה מופקרת, שכמו עסקת שליט גבתה קורבנות רבים. אני חוששת שאם היו מציעים עסקה תמורת עצמות - היא היתה תומכת בה.
כוכבית שלישית ואחרונה מפי אמא של מלש"ב: תמיד כשיורדים מהמאקרו למיקרו הכל הופך רגיש יותר, אישי יותר, כואב.
מהנקודה הקטנה הזאת, הייתי מבקשת בשקט עדכון לערכים היפים כל כך שגדלנו והתחנכנו על פיהם: נכון, משימתה הקדושה ומחויבותה העמוקה של מדינת ישראל היא השבת אזרחיה וחייליה, החיים והמתים, מכל מקום שבו הם מוחזקים. אז אם זה בסדר, בואו נתמקד בחיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו