התמונה הגדולה: מה באמת קורה עם השחיתות בישראל?

זה יותר משבוע מתפרסמים דיווחים, ניתוחים ותגובות על רמת השחיתות בישראל בעקבות הפרסום השנתי הקבוע של מדד תפיסות השחיתות העולמי. ויש לדייק: מדובר ב"מדד תפיסות השחיתות" - Corruption Perceptions Index.

שחיתות היא תופעה מורכבת, סבוכה, ולכן קשה למדידה מסיבות רבות. מכיוון שכך, "המדד", כפי שמוסבר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, "מבטא את רמת התחושה בקרב אזרחים ומומחים לגבי מידת השחיתות במערכת הפוליטית".

תחושות, כידוע, הן עניין סובייקטיבי. כך ייתכן שמדינה מסוימת נמצאת במגמת שיפור, ונחשפים ומטופלים בה מקרי שחיתות רבים יותר מבעבר, אלא שעצם הפרסום גורם לתחושה של שחיתות גוברת והציונים בסקר יורדים. ומה לגבי המומחים? ייתכן שהמומחים לגוניהם, מהאקדמיה ומעולם העסקים, מגיעים ברובם הגדול מאותה קבוצה חברתית־פוליטית שבמקרה מתנגדת לשלטון, ולכן גם שם ייתכנו, רק ייתכנו, הטיות מסוימות.

"מדד תפיסות השחיתות"

באמצעי התקשורת הכותרות לא דייקו את "מדד תפיסות השחיתות", אלא בישרו על כך ש"השחיתות בעולם במצב הגרוע זה עשור", "ישראל הידרדרה... במדד השחיתות". מכיוון שזהו המדד המקובל והנפוץ בעולם, ניתן להבין את הצגתו כמדד לשחיתות, אבל פחות ניתן להבין את הניתוחים וההסברים.

במדור זה, תחת הכותרת "איפה אנחנו במדד השחיתות העולמי?", הוצגו ב־15.02 נתוני המדד של ישראל, שירדה מהציון 64 ל־62 (100 = אין בכלל שחיתות, 1 = שחיתות מוחלטת) ומהמקום ה־30 בעולם למקום ה־35. בהחלט מצער ובוודאי ראוי לשיפור. ההסבר לירידה היה, בין היתר, "בפרשיות שאליהן נחשף הציבור, אשר מעוררות חשש לשחיתות של נבחרי ציבור". עד כאן בהחלט הגיוני, מוכר וידוע בכל מערכת פוליטית.

המייחסים שחיתות למוסדות אלה זוכרים שהפרקליטות כולה מנועה מוסדית מלעסוק בנושא הפצ"רית לשעבר, בגלל חשש כבד למעורבות בשחיתות ובעבירות על החוק

חשוב ובעיקר מקומם ההמשך: "לאלה מצטרפים הערעור המתמשך מצד הדרג הפוליטי על המקצועיות של מוסדות אכיפת החוק, המשטרה והייעוץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט והחלשת מעמדם". הבעיה לדעת הכותבים, לא בחוסר המקצועיות או בחוסר האובייקטיביות או אפילו בשחיתות של אותן מערכות, אלא ב"ערעור המתמשך מצד הדרג הפוליטי". המערכות ובעלי התפקידים הם בסדר כביכול, אלא שהדרג הפוליטי מוציא להם שם רע וגורם לציונים נמוכים.

נחזור לנתונים המוצגים לצד האשמת הדרג הפוליטי ביצירת אותן תחושות: 57.4% מהציבור תופסים את הדרג המקצועי בשירות המדינה כמושחת "במידה רבה"; 53.6% תופסים כך גם את הייעוץ המשפטי והפרקליטות, שלא לדבר על 49.5% שחושבים שביהמ"ש העליון מושחת "במידה רבה". כולם חושבים כך לא בגלל מעשיהם של אותם מוסדות, לא בגלל השחיתות האמיתית שהתגלתה ומתגלה בהם - אלא בגלל הדרג הפוליטי כביכול המערער עליהם. מכאן שהדרג הפוליטי הוא האשם הבלעדי בשחיתות: פעם משום שבו עצמו מתגלה שחיתות ופעם מכיוון שהוא מערער על מקצועיותם כביכול של מוסדות אחרים.

יש אפשרות להסבר אחר לתחושות הציבור. לדוגמה, ייתכן שמדובר בציבור שעוקב ומתעניין יותר מהרגיל במשפט נתניהו, ושם מתגלים לו, דבר יום ביומו, עבירות על החוק במערכות אכיפת החוק, משטרה ופרקליטות כאחת.

אלה המייחסים שחיתות למוסדות אלה זוכרים, למשל, שהפרקליטות כולה מנועה מוסדית מלעסוק בנושא הפצ"רית לשעבר בגלל חשש כבד למעורבות בשחיתות ובעבירות על החוק. רבים זוכרים את נשיאת ביהמ"ש העליון מכופפת נהלים רק כדי שתספיק לפסול לראשונה חוק יסוד, ואולי אי־אילו בעיות בנוגע לעבירות בנייה לכאורה של השופט יצחק עמית.

היה גם משהו עם דאגה וסגירת תיק לבנה של היועמ"שית שנחשד בגניבה, ולפני ימים ספורים תרם בית המשפט להתפטרות חברי ועדת החקירה לרוגלות כחלק ממריחה וממסמוס הבדיקה. שחיתות, לצערנו, תמיד היתה ותמיד תהיה. הבעיה האמיתית היא שהשחיתות מתגלה במוסדות האמורים להגן עלינו מפניה.