אפשר להוריד את הסיכה - אבל משבר החטופים רק התחיל

סלחו לי, אבל לא האמנתי למראה ולמשמע צהלות השמחה על שובו של רן גואילי. ברור שזה רגע מרגש וחשוב - יש בנו הקלה, תחושה שהפצע הפתוח יכול להיסגר. אפשר למחות דמעה, לחבק את המשפחה, להוריד את סיכת החטופים. אבל על מה רוקדים פה? על מה שרים?

המידע שהוביל למבצע "לב אמיץ" חולץ ממחבל בחקירה, וחשף את מה שכל בר־דעת הניח מראש: שחמאס וידידיו ידעו היטב איפה החללים. שהם שיקרו ומרחו כדי להוציא למשפחות את הנשמה ולגרום למדינה להזיע. אך הדבר החשוב מבחינתם הוא ניסוי הכלים שהצליח: לצד המאמצים לאתר את רן, מדינת ישראל המשיכה כרגיל בהכנות לשלב ב' של העסקה, ודיונים קדחתניים על פתיחת מעבר רפיח התקיימו הרבה לפני שגואילי חולץ.

כניעה ללחץ בינלאומי

זה עלול להישמע טכני, אך האמת העגומה היא שזו שיבה מלאה לדוקטרינת האתמול: כניעה ללחץ בינלאומי בדבר מצבה ההומניטרי של הרצועה, לפני שהובטח מצבם ההומניטרי של אזרחי ישראל.

ממשלת ישראל היתה צריכה להבהיר: מצטערים, מאוד היינו רוצים לדבר על עתיד הרצועה, אנחנו משתוקקים להגדיר במדויק את תפקידם של הטורקים והקטארים, ונשמח לראות את ילדי עזה גרים בבתים ולא באוהלים רטובים - אבל לא נוכל לעשות זאת כל עוד יש חטוף בעזה. ביום שבו חמאס יסגיר את מיקומו של החטוף האחרון - נשוב לדון בעתיד. כרגע, אנחנו עדיין ב־7 באוקטובר.

לפני שנה יצא מעזה סרטון ביזארי, אפילו במציאות הביזארית של חטופים ומלחמה. "כולם פה מחכים לארבל!", צעק עזתי אחד למיקרופון, מצביע על המונים שחיכו לפתיחת ציר נצרים. "חצי מיליון בני אדם ישנים ברחוב בגללה. איפה ארבל?!".

ארבל היא ארבל יהוד, שבניגוד להסכם - לא שוחררה יום קודם לכן. ציר נצרים לא נפתח עד שהיא הוחזרה. מה ההבדל בין מעבר רפיח לציר נצרים? האם מדובר רק ברצון הישראלי הכה מוכר למהר הלאה, להגיע כבר לקצת שקט?

כבר ב־7 באוקטובר היה ברור שהמתקפה הזו הפכה לבנצ'מרק. כל זב חוטם שיתקוף את ישראל לא יתפשר על פחות מפלישה, טבח וחטיפה. לא תמיד תהיה לנו ה"פריבילגיה" לדעת באיזה תא שטח החטופים נמצאים. לו חלילה היו נחטפים 250 מתושבי הצפון - כוחות הציר השיעי היו יכולים בתוך פחות מיממה לפזר אותם בחמש מדינות שונות, שכל אחת מהן גדולה פי כמה ממדינת ישראל.

ולכן, למדינה יש משימה אחת: להבהיר במעשים שמי שחוטף את אזרחיה הוא בן מוות. שכל משפט שכולל את המילים "סיוע הומניטרי" יושמע רק כשאחרון החטופים יוחזר.

צה"ל השאיר בעזה חורבן וייאוש - וטוב שכך - אך המלחמה חייבת להיות מגובה במסר מדיני קשוח: כל עוד אתם מחזיקים בחטוף ישראלי, חי או מת, בין שאתם יודעים איפה הוא ובין שאתם טוענים שאין לכם מושג - אנחנו במלחמה. אין הומניטרי, אין מעברים, אין "היום שאחרי". אחרת, אולי בכיכר החטופים עצרו את השעון - אך במקום אחר יש שעון שסופר לאחור עד החטיפה הבאה.