הגישה העסקית של טראמפ: נדל"ן על החוף או מוצב קדמי של הג'יהאד?

בפורום הכלכלי בדאבוס חתנו ויועצו הבכיר לשעבר של דונלד טראמפ, ג'ארד קושנר, הציג חזון לאופן שבו תיראה עזה. החזון הוצג תחת הכותרת "העצמת העזתים עם משרות, הכשרה ושירותים".

בתכנון: אזורי תיירות רחבים עם "180 מגדלים לשימוש מעורב", פארקים ירוקים, מתחמי ספורט וחקלאות, אזורים חומים שבהם מתחמים תעשייתיים, מרכזי דאטה ומתחמי "ייצור מתקדם". כמו כן, יהיו יותר מ־180 מרכזי תרבות והכשרה תעסוקתית ויותר מ־75 מרכזים רפואיים.

החזון, שנשמע לאוזן מערבית הגיוני להפליא, נשמע לאוזן ישראלית מפוכחת כהד כואב מן העבר. חזון זה, המשתלב היטב עם הגישה העסקית של דונלד טראמפ, מבוסס על היגיון של עסקאות נדל"ן: השבחת הנכס, יצירת ערך והבאת שגשוג. אך תחת העטיפה הנוצצת הזו מסתתרת חזרה מסוכנת וכמעט טרגית לקונספציית "השלום הכלכלי" - אותה קונספציה שהתנפצה לרסיסים בבוקר 7 באוקטובר.

הנחת היסוד של טראמפ ושל קושנר, כמו גם של רבים במערב, ואף בישראל בעבר, היא שהאדם הוא בראש ובראשונה "הומו־אקונומיקוס" - יצור כלכלי רציונלי. לפי תפיסה זו, שורש הסכסוך נעוץ בעוני, בייאוש ובחוסר אופק תעסוקתי. המסקנה המתבקשת בעיניהם היא שאם רק נעניק לעזתים פרנסה טובה, מלונות פאר, נמל ומפעלים - המוטיבציה לטרור תפחת עד שתיעלם. הרי מי ירצה לסכן וילה על הים ומשכורת גבוהה עבור הרפתקה צבאית? זוהי בדיוק הקונספציה שאפשרה את הכנסת הפועלים מעזה ואת מזוודות הכסף הקטארי, מתוך אמונה שלתושבי עזה יש "מה להפסיד".

אלא שהמציאות המזרח־תיכונית, וזו הפלסטינית בפרט, מוכיחה שוב ושוב כי המאבק אינו על איכות חיים, אלא על עצם החיים הלאומיים בארץ הזו. הטעות הקריטית של גישת טראמפ־קושנר היא הניסיון לעשות רדוקציה של סכסוך לאומי, דתי וזהותי עמוק לבעיה של תזרים מזומנים ופיתוח עירוני. התנועה הלאומית הפלסטינית, ובמיוחד זרועותיה הקיצוניות השולטות בעזה, מעולם לא העמידו את הרווחה הכלכלית בראש סדר העדיפויות שלהן. לו רצו בכך, עזה היתה יכולה להפוך לסינגפור של המזרח התיכון כבר לפני עשור, עם מיליארדי הדולרים שזרמו אליה. אך הכסף הזה לא הלך לבניית בתי מלון, כחזון קושנר - אלא לבניית מנהרות טרור, רקטות ומנגנוני מוות.

ההתעקשות לראות את הפתרון דרך הפריזמה הכלכלית מעידה על עיוורון מערבי עמוק לאופי האידיאולוגי של האויב. חמאס, הג'יהאד האסלאמי ותנועות פלסטיניות נוספות מונעים מאידיאולוגיה שרואה בחיסול של הריבונות היהודית בארץ ישראל מטרה נעלה, המקדשת כל קורבן - כולל עוני ורעב של בני עמם. עבורם האדמה היא לא נדל"ן הממתין ליזם, אלא אדמת "ווקף" שחובה לשחררה. כשמציעים להם שגשוג תמורת ויתור על חלום השיבה והשמדת ישראל - הם רואים בכך שוחד משפיל, ולא הזדמנות.

יתרה מכך, ההיסטוריה מלמדת כי טרור הוא לא נחלתם של העניים בלבד. מנהיגי טרור רבים הגיעו מרקע מבוסס, והאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית פורחת גם במקומות שלא סובלים מחרפת רעב. המחשבה שכסף יקנה שקט היא אשליה אופטית. החזון של טראמפ ושל קושנר - עם כל הכוונות הטובות והרצון לראות עולם יציב יותר - מתעלם מהמרכיב הבסיסי ביותר: זהו מאבק לאומי. הצד השני לא מחפש שותפות עסקית, אלא ניצחון היסטורי.

החזרה לשיח על "היום שאחרי" במונחים של פיתוח כלכלי ונדל"ני, מבלי לנטרל קודם לכן את השאיפה הלאומנית־דתית להשמדת ישראל, היא מתכון לאסון חוזר. כל עוד לא תהיה הכרעה ברורה והבנה בצד השני שהחלום לחיסול ישראל נגוז - שום מלון פאר על חוף עזה לא ימנע את הטבח הבא. השקט יושג רק דרך הרתעה ביטחונית וניצחון לאומי, ולא דרך פנקסי צ'קים, שמנים ככל שיהיו.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה