להצדיע לעם שלא משאיר אף אחד מאחור

יש רגעים שבהם מילים מתקשות לשאת את גודל השעה. הרגע הזה שבו עם שלם עוצר נשימה, ובניו ובנותיו השבויים המעונים חוזרים הביתה, הוא אחד מהם.

יהונתן בני, אתה מביט מלמעלה וכולך גאווה - על המשימה שהושלמה, ועל העם הזה שידע להתכנס סביב אמת אחת פשוטה וברורה: לא משאירים אף אחד מאחור. לצידך עומדים שם הגיבורים - החיילים והלוחמים, אלה שזרמו בהמוניהם אל תוך הסכנה. הם לא התייצבו בגלל החובה וצו 8 - הם באו בשם הזכות וצו הלב שהורה להם שלא מוותרים, לעולם.

הם לא חישבו רווח פוליטי, לא שקלו רייטינג ולא ביקשו מחיאות כפיים. הם נכנסו שוב ושוב אל תוך החושך, הסתערו תוך סיכון חיים ממשי, כדי להוציא אחים ואחיות משיני הרוע. היו מהם שלא הגיעו אל היעד הנכסף, ושילמו בחייהם על החזרת אחיהם. חבריהם לא נשברו, המשיכו ללכת, לסרוק כל אבן, כל מבנה וכל מנהרה, גם כשהלב נעשה כבד והימים הפכו ארוכים מנשוא. הם עשו זאת ולא הביטו לאחור, אל אנשים שבחרו לנהל מלחמות פנימיות מזיקות ומיותרות על מי יותר אשם ולמי יותר אכפת מהחטופים. החיילים הגיבורים האלו המשיכו לחפש את אחיהם תוך שהם אוטמים אוזניים בסלידה מקולות שעלו מהכנסת, מאולפני החדשות, מפאנלי פרשנים ומציוצים ברשתות החברתיות.

הם נשארו ממוקדים בדבר אחד בלבד: להציל חיים. הנחישות והאומץ שלהם הם שדחפו את המדינה כולה, את העם, את הממשלה, ואף את נשיא ארה"ב - להיות שותפים, כל אחד בדרכו, במאמץ להשיב את בנינו ובנותינו הביתה.

דווקא ברגע הזה, אני מבקש דבר אחד פשוט מאנשים שהשבתת השמחה הפכה להם למטרה ולאמנות: אנא, יום אחד של שקט מה"אבל". הפוגה מניתוחי הפרשנים. הפסקה מהשאלה מה היה קורה אם, מה עוד מצפה לנו ומה לא הושלם. כן, יש עוד משימות. כן, הדרך ארוכה. אבל לפחות ליום אחד אפשר פשוט לשמוח ולומר תודה: תודה לחיילים שלנו שזרמו בהמונים אל תוך האש. תודה לנופלים שבמותם ציוו לנו ערבות. תודה למתגעגעים שנושאים את הכאב בלי לוותר על התקווה. תודה לממשלה על ההובלה. תודה לעם הזה שיודע להתעלות גם ברגעים האפלים ביותר.עם שבניו לעולם לא יופקרו לזר. היום אנחנו מצדיעים. בלי פלפולים. בלי ציניות. פשוט מצדיעים.

הכותב הוא מייסד תיאטרון "אספקלריא" ואביו של סמ"ר (מיל') אלישע יהונתן לובר ז"ל שנפל בעזה