מי מכתיב את קול השפה העברית?

היום חל יום השפה העברית, שמחזיר אותנו אל אליעזר בן־יהודה וחיים נחמן ביאליק. בעידן שבו טקסטים נוצרים בלחיצת כפתור, החזרה הזו אינה מבט לאחור, אלא הזמנה לשאול מה נדרש כדי שהעברית תישאר חיה בעולם של אוטומציה ושכפול לשוני.

בסוף המאה ה־19 בחר בן־יהודה להתחיל את תחיית הלשון בביתו, ויצר סביבת חיים שבה העברית היתה שפת היום־יום. כך הפך איתמר בן אב"י לילד הראשון שדיבר עברית כשפת אם - שפה מדוברת, חושבת ומתפתחת. בן־יהודה הבין ששפה מתקיימת לא רק בזכות כללים ומוסדות, אלא באמצעות שימוש חי ומתמשך, ובעיקר דרך ילדים הלומדים למצוא בה מילים לעולמם.

ביאליק המשיך את המהלך ממקום אחר. במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" הוא הזהיר מפני עברית המסתפקת בבהירות חיצונית ומוותרת על עומק. בעיניו, שפה שאינה נושאת סוד, ריבוי משמעויות ומתח פנימי, מאבדת את נשמתה. מאבקו לא היה על עצם קיומה של העברית, אלא על איכותה ועל יכולתה לשאת תרבות, מחשבה ורגש.

בן־יהודה וביאליק חלקו חזון משותף, אך גם מחלוקת עקרונית: בין חידוש מהיר כהכרח להמשכיות ולחיים, לבין ריסון כתנאי לעומק. יותר מ־100 שנים אחרי, העברית ניצבת שוב בצומת. אלא שהפעם האיום אינו הכחדה, אלא הצפה.

בעידן הבינה המלאכותית, טקסטים עבריים נוצרים במהירות מסחררת: ניסוחים מדויקים, תחביר תקני, אוצר מילים מרשים. אך השאלה המהותית אינה אם הבינה המלאכותית "יודעת" עברית, אלא איזו עברית היא מייצרת, ואיזו עברית אנו מאמצים ומפנימים. הסכנה האמיתית אינה בטכנולוגיה עצמה, אלא בהעברת האחריות. כאשר קריאה, כתיבה, ניסוח וחשיבה לשונית מתבצעים דרך מכונה, השפה עלולה לחדול מלהיות כלי חשיבה ולהפוך למוצר מוגמר.

למערכת החינוך תפקיד מרכזי בעיצוב דמותה של העברית, ביצירת מרחב שבו מתעצבת החוויה הלשונית. הישגים חשובים, אך הם תולדה של תהליך ולא נקודת מוצא. אהבת הקריאה והחיבור לשפה מתפתחים במרחבים המעודדים סקרנות והעמקה. לא כל טקסט חייב להוביל למסקנה, לעיתים עצם השהות בו היא לב הלמידה. מרחב חינוכי המכבד חיפוש ותהליך מעגן הישגים במשמעות, ומאפשר לעברית לחיות.

גם הבית העברי של ימינו רווי דיבור וטקסטים קצרים, לעיתים עד כדי עודפות. בתוך השפע לא הכמות קובעת אלא האופן: האם השפה משמשת לניהול שגרה, או שנותר בה מקום לעצירה. זה הזמן לפנות מקום לשיחה שאינה משימתית ולקריאה שאינה מטלה, ולא למהר להשלים את משפטי הילדים מפני שנדמה שהבנו, אלא לאפשר להם למצוא את מילותיהם בקצב שלהם. ברגעים הללו השפה מפסיקה להיות אמצעי תפעול, והופכת למרחב שבו חושבים, מבינים ונפגשים.

חיותה של העברית תלויה בבחירה מתמשכת להשאיר את השפה פתוחה ולא אוטומטית. בעידן של עודפות מילים, עברית חיה מתקיימת דווקא במקום שבו מוכנים להאט ולאפשר למילים לשאת יותר ממה שהן אומרות, וכך להישאר שפה שחושבים דרכה.