הדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית, ולא ועדה מטעם, לחקור את אירועי 7 באוקטובר ולמצות את הדין עם האחראים לו, מובנת ומוצדקת. הקמת ועדה שכזו תפיג ולו במעט את תחושת המועקה שבלב מאז האסון הכבד שקרה לנו. ועדת חקירה שכזו חיונית גם להשבת האמון הציבורי במוסדות המדינה ובצה"ל, ולטיהור האווירה העכורה והרעילה במדינה.
אבל אחרי כל זה, יש לומר בכנות כי ניסיון העבר מלמד שבכל הנוגע לוועדות חקירה בישראל, הרי שכגודל הציפייה כך גם גודל האכזבה, וכי ועדות כאלו אינן המסגרת המתאימה - לא להגיע לחקר האמת ולא להעניש את הנושאים באחריות לאסון. מלאכה זו יש להשאיר למשפט הציבור.
רבים נתלים בוועדת אגרנט, הנתפסת כמודל ראוי לחיקוי. ועדה זו קמה בתוך פחות מחודש מסיומה של המלחמה והגישה את מסקנותיה חצי שנה לאחר שהוקמה. זאת שעה שכיום לא נראית כלל באופק הקמתה של ועדה כלשהי - ממלכתית, ציבורית או אחרת. אבל במבט לאחור, ועדת אגרנט היתה הכל פרט לוועדה ממלכתית שמטרתה חקר האמת.
הוועדה פעלה, לפי עדות חבריה, כדי להגן על ראש הממשלה גולדה מאיר ועל שר הביטחון משה דיין, מחשש ליציבות הפוליטית במדינה, ובחרה משום כך להטיל את כל האחריות למחדל יום הכיפורים על כתפי הצבא - ובראש ובראשונה על הרמטכ"ל, דוד אלעזר.
הנימוק שהביאה הוועדה לזיכוי של הדרג הפוליטי היה כי זה עומד למשפט הציבור והוא שיפסוק את דינו. כידוע, ארבע שנים לאחר מכן אמר העם את דברו וחולל את המהפך של מאי 1977, שבו איבד המערך את השלטון במדינה.
גם אחרי ההחמצה הגדולה של מלחמת לבנון השנייה קמה ועדת בדיקה ממשלתית - אך לא ממלכתית - ועדת וינוגרד, שמצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות ההנהגה המדינית והפיקוד הצבאי, אך נמנעה מלהטיל אחריות אישית על מי מהם. וגם הפעם אמר הציבור את דברו ובבחירות של פברואר 2009 שלח את מפלגת השלטון דאז, קדימה, לאופוזיציה.
הנימוק של הוועדה לזיכוי הדרג הפוליטי היה שהציבור הוא שיפסוק את דינו. כידוע, ארבע שנים לאחר מכן אמר העם את דברו וחולל את המהפך של מאי 1977
קשה להניח שוועדת חקירה, אם תוקם כיום, תגלה לנו משהו שאיננו יודעים על אסון 7 באוקטובר, על שורשיו ומקורותיו, ועל מהלך האירועים שהוביל אליו. אנו חיים בשנות האלפיים והדברים כיום גלויים וחשופים לעין כל - מחדלי המודיעין והצבא והאחראים להם, וכך גם אחריותו של הדרג המדיני, ובראשו ראש הממשלה.
הוועדה עשויה להוות נדבך חשוב במהלך של תיקון שחייב לקרות בחברה הישראלית, ומכאן ההכרח בהקמתה, אבל לא ממנה תבוא הישועה - לא האמת, הידועה כבר לכולנו, ולא מיצוי הדין עם האחראים.
בספרי ההיסטוריה ייכתב כי במשמרת של בנימין נתניהו קרה לנו האסון הכבד ביותר שידענו, וכי מדיניותו למול חמאס היא שהובילה לאסון; וייכתב גם כי המודיעין והצבא כשלו במתן התרעה על מתקפת חמאס ובבלימתה. ולצד זאת, יירשמו גם הישגינו במאבק בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן מאז האסון, וגם כישלונותינו בזירה המדינית, האזורית והבינלאומית, וכמובן תהליך ההתפרקות בחברה הישראלית שאנו חווים כיום.
כל זה ידוע כבר, ובשביל זה לא צריך ועדת חקירה, שממילא לא תגלה לנו משהו שאיננו יודעים לא על הממשלה ועל העומד בראשה ולא על הצבא והמודיעין, שתחקרו את שאירע, ויש לקוות כי הפיקו את הלקחים הנדרשים. ובכלל, האחריות לאסון אינה עניין משפטי אלא ציבורי, מה גם שקשה לתרגם אחריות ציבורית ופיקודית לעבירות על פי הדין הפלילי.
מה שצריך הוא, אפוא, לא ועדת חקירה אלא בחירות כאן ועכשיו, שבהן יקבע הציבור אם הוא רוצה שממשלת 7 באוקטובר תוסיף ותשרת אותו, בשקלול של הישגיה וכישלונותיה מאז ועד היום, או שמא הוא רוצה בשינוי שאותו יביאו אלו שגם להם, אגב, אחריות לקונספציה שהובילה לאסון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו