הצעירים השקופים: נתנו הכל למדינה ונותרו מאחור

שנתיים לתוך המלחמה, בעוד הציבור הישראלי מנסה לאחות את השברים ולחזור לשגרה, יש קבוצת צעירים שנשארת מחוץ לפריים. זוהי הקבוצה שאנו נוטים לא לראות. צעירים וצעירות שגדלו בפנימיות ללא עורף משפחתי. דווקא הם, אלה שתורמים למדינה, מוצאים את עצמם היום בעומק המשבר.

בחודשים האחרונים אנו עדים לעלייה חדה במצוקה שלהם: אבטלה, יוקר מחיה, מצבי חירום חוזרים, ומעל הכל - היעדר כתובת אנושית אחת שפשוט תגיד להם: "אני כאן בשבילך".

חשוב להכיר: למדינה יש פתרונות. תוכנית יתד, שהוקמה ב־2017, הביאה שינוי מבורך. חלק מהצעירים מקבלים סיוע בשכר דירה לכמה חודשים, מסלולי תעסוקה וליווי מסוים. זו התקדמות משמעותית לעומת העבר.

אבל בעידן של שכר דירה שמגיע ל־4,000–5,000 שקלים מינימום, מחסור במשרות יציבות ועלויות מחיה בלתי הגיוניות, המענים האלה אינם תשתית. הם זמניים. והם מסתיימים הרבה לפני שהצעירים מצליחים באמת לעמוד על הרגליים. הפער בין המענה לבין המציאות פשוט גדול מדי.

זהו לא ויכוח תקציבי. זהו ויכוח על אחריות.

כי הצעירים האלה אינם "נתמכים" הם אזרחים שהמדינה כבר קיבלה מהם, ורבים מהם שמחים לתת מעצמם בשנות הבגרות שלהם.

הכירו למשל את י', 24, גדל בפנימייה מגיל 10, שירת 230 ימי מילואים בעזה ובגבול הצפון. כשחזר, גילה שפוטר מעבודתו הזמנית. הוא חי על מזומן שחבר נתן לו "עד שיסתדר", אבל אין לו דירה לחזור אליה, ואין מי שיעזור לו לשלם את החובות שצבר בזמן שנלחם.

נ', 26, מפקד צוות בחטיבת החי"ר, עשה כמעט שנה של שירות מילואים מצטבר מאז אוקטובר. כשהשתחרר, בעל הבית הודיע לו ששכר הדירה עולה ב־700 שקלים. אין לו למי להתקשר ולבקש עזרה. כיום הוא עובד בשלוש עבודות חלקיות רק כדי שלא יידרדר לרחוב.

דנה, 23, יתומה מאביה ומאמה, עברה בין פנימיות, התגייסה כלוחמת ושירתה במילואים חמישה חודשים רצופים. כשחזרה, הודיעו לה בעבודה כי "נתנו עדיפות למי שהיה זמין". היא לא מתלוננת, היא רק מבקשת הזדמנות הוגנת.

אלה צעירים שעשו את מה שהמדינה ביקשה מהם, לפעמים יותר מכולנו, אבל כשהם מגיעים לנקודת הזינוק של החיים הבוגרים, הם עומדים שם לבד.

כאן נמצא שורש הבעיה: הפער אינו של יכולת, אלא של הזדמנות. המדינה אמנם התקדמה, אבל הפתרונות חלקיים ונגמרים מהר מדי. מי שאין לו הורים, צריך מערכת שמתפקדת כהורה, למשך שנים. חייבת לקום מעטפת לאומית אמיתית: סיוע דיור יציב, ליווי רגשי ממושך, הכוונה לתעסוקה וללימודים, תמיכה בהכשרה מקצועית, חיבורים לקהילה, ידע וייעוץ פיננסי בסיסי, ובעיקר - מחויבות מתמשכת שלא נעלמת ביום שהצעיר חצה את גיל 18.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "ילדים בסיכוי", מובילה חינוכית־חברתית מומחית ברווחת ילדים ובוגרי פנימיות, בנייה ויישום תוכניות ייעודיות ומערכי תמיכה לאומית