היהדות החדשה: השינוי התרבותי בעקבות המלחמה

מלחמת חרבות ברזל היתה נקודת מפנה לא רק בשדה הקרב ולא רק במציאות החברתית והביטחונית של ישראל - אלא גם בעומק נפשם של הישראלים. לצד השיקום הפיזי העצום שנדרש - בתים, יישובים, תשתיות וקהילות שנפגעו - הולך ומתבהר הצורך בהתחדשות רוחנית ותרבותית, המשמשת נדבך חיוני בחוסן האישי, הקהילתי והלאומי שלנו.

אנשים שחוו טראומה, יחידים וקהילות שלמות, מחפשים משמעות וזהות משותפים. בסקר שערכנו לפני כמה חודשים עולה כי 75% מהציבור מבקשים להוסיף לחייהם בערבי שבת וחג תוכן יהודי־ישראלי, וכ־71% - במעגל החיים. נתון מרשים זה מעיד על כמיהה לתשתית עומק תרבותית שאינה תלויה בפרקטיקה דתית, אלא בחיפוש אחר תחושת שייכות, סיפור משותף ושורשים זהותיים־תרבותיים. אנשים אינם מבקשים "לחזור בתשובה" או לשנות אורחות חיים, אלא לחוש חיבור עמוק לזהותם ולסיפור התרבותי המשותף.

גם רבים מהחטופים החיים ששבו מעזה תיארו את ההיצמדות לשורשים ולסמלים היהודיים כמשהו שחיזק אותם ונתן להם חיבור זהותי ותקווה לשחרור בתוך החושך והתנאים הקשים.

בתוך המציאות הזאת, חג החנוכה מקבל משמעות נוספת: הוא חג החוגג את ניצחון המכבים כדי לשמור על עצמאות תרבותית ודתית. הם לא רצו לכונן ריבונות יהודית רק כדי לחיות חיים אזרחיים "ככל העמים", אלא ביקשו לכונן חברה בעלת שורשים וחיבור למסורתם ולמנהגיהם.

בניגוד לדימוי שהיהדות היא מקור מחלוקת ופילוג, מתגבשת בישראל תופעה מרתקת: קהילות בעלות אוריינטציה יהודית רחבה בוחרות פרקטיקות ומנהגים מגוונים התואמים את תפיסת עולמן ואורחות חייהן. מגוון הביטויים יוצר יחד זהות יהודית־ישראלית משותפת, מבלי למחוק את ההבדלים ביניהן, להפך - כולן יושבות על אותה כמיהה אנושית לזהות, לשייכות ולמשמעות.

קהילות אלה אינן מוחקות את המגוון; הן צומחות מתוכו, מתוך הכרה כי השורשים המשותפים אינם סותרים את ייחודיות הפרטים שבהן - אלא דווקא מחזקים אותה. כאשר היהדות הופכת למרחב תרבותי משותף ולא לכלי פוליטי, היא מפסיקה להיות מוקד לפירוד והופכת לכוח מאחד. דווקא בזמנים שבהם שאלות דת ומדינה נמצאות בלב השיח הציבורי, חשוב להשקיע כוח ומשאבים בקהילות ובארגונים שמצמיחים יהדות ישראלית מגוונת, יהדות שמאפשרת לכל אחד ואחת - ובייחוד לדור הצעיר - להרגיש משמעות וחיבור מחודש לקהילה ולמדינה שאליהן בחר להשתייך.

האיום הגדול ביותר עלינו כיום אינו רק אובדן משאבים חומריים, אלא אובדן הנכס התרבותי והזהותי החשוב ביותר שלנו: היכולת לומר "אנחנו" ולהרגיש שמילה זו נטועה בעבר, נוכחת בהווה ומכוונת אל העתיד.

ואת כל זה היטיבה אולי לבטא דווקא רומי סוויסה משדרות, בת 6 בלבד, שהוריה נרצחו ב־7 באוקטובר, כששאלה את החיילים שבאו לעזור לה: "אתם של ישראל?" שאלה תמימה שביקשה לוודא שהיא ואחותה בטוחות.

בעיניי זו השאלה שמלחמת חרבות ברזל וגבורת החיילים והחטופים הניחו לפתחנו - וזו ההזדמנות שלנו כחברה לענות עליה מחדש.

תמר אלפרוביץ היא ראשת המנהלת ליהדות ישראלית במשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות