שבוע המודעות לבריאות הנפש מסתיים היום, ומותיר שאלה קשה: איך אפשר להבטיח יציבות וחוסן נפשי לכולנו? ישראל נמצאת בתקופה הקשה ביותר בתולדותיה מבחינת הנפש. ההשלכות ארוכות טווח, ויהיו להן השפעות דרמטיות על הכלכלה, על החברה ועל כל אחת ואחד מאיתנו.
זו אינה הערכה תיאורטית ולא תחושה כללית, אלא מציאות מגובה בנתונים. לפי דוח חדש של עמותת נט"ל, העלות הכוללת של הפגיעות הנפשיות בחמש השנים הקרובות צפויה להגיע לחצי טריליון שקלים.
היקף האנשים עם תסמיני פוסט-טראומה זינק כמעט לשליש מהאוכלוסייה, כמעט פי עשרה יותר מהממוצע העולמי. מאות אלפי ישראלים מתקשים לחזור לשגרה, כולל לעבודה סדירה. המדינה לא נערכה, והמערכת הציבורית לא מסוגלת לספק את המענה הנדרש.
זמן המתנה ממוצע לפסיכולוג ציבורי עומד על שנה וחצי לפגישה ראשונה. יש מחסור אדיר בכוח אדם מקצועי, ועומס שמביא לשחיקה של מי שכבר נמצאים בתוך המערכת. הפער בין הצורך לבין המענה רחב מדי, והגל הגדול של הפגיעות הנפשיות עוד לפנינו.
במציאות הזו נדרשים פתרונות רחבים, ומי שיכולות לעשות יותר כדי לסייע במערכה שאחרי המלחמה הן מי שהכי קרובות לתושבים - הרשויות המקומיות. הרי הן פוגשות את המצוקה יום-יום: בבתי הספר, בשכונות, במחלקות הרווחה, במרכזי הקהילה.
כיום הן לא מקבלות את הכלים הנדרשים כדי לתת מענה, אך הקרבה שלהן לתושבים הופכת אותן למקום הטבעי שבו צריך לבנות את התשתית שתאפשר איתור מוקדם, מניעה וחיזוק חוסן קהילתי.
הרשויות המקומיות אינן תחליף למשרד הבריאות ולשירותי הנפש, אך הן יכולות להיות השכבה שמונעת הידרדרות ומצמצמת את ההגעה למשברים חריפים
רק דמיינו את ההשפעה אם הרשויות המקומיות יקבלו כלים, תקנים וסמכויות כדי להפעיל תוכניות איתור מוקדם, להקים צוותי חוסן מקצועיים ולבנות מערך טיפול קהילתי שמותאם לתרבות, לשפה ולצרכים של כל קהילה.
הרשויות המקומיות אינן תחליף למשרד הבריאות ולשירותי בריאות הנפש עבור מי שמתמודדים עם אתגרי נפש מורכבים, אך הן יכולות להיות השכבה שמונעת הידרדרות ושמצמצמת את ההגעה למשברים חריפים. אף על פי ששינוי כיוון כזה ידרוש הוצאה תקציבית נוספת - זה שווה את זה, כי מדובר בהשקעה ארוכת טווח.
המחקר הבינלאומי מראה באופן ברור שהשקעה מוקדמת בפוסט-טראומה מחזירה את עצמה פי ארבעה. כשמטפלים בזמן - מצמצמים תחלואה, מפחיתים היעדרויות, מחזירים אנשים לתעסוקה ומונעים הידרדרות להתמכרויות ולמצבי סיכון. וברקע עומד הנתון שאי אפשר להתעלם ממנו: העלות של חוסר טיפול כבר עכשיו גדולה פי כמה מהעלות של בניית תשתית טיפולית אמיתית.
תקציב המדינה ל-2026, שמגיע בחודש הבא לדיון בכנסת, חייב לצבוע את הכסף לא רק למרפאות, אלא גם לרחובות, לחינוך ולמרכזים הקהילתיים. זו השקעת התשתיות הכי חשובה שישראל יכולה לעשות כרגע. אם לא נעשה זאת עכשיו, המחיר החברתי והכלכלי שנשלם בשנים הקרובות יהיה כבד בהרבה מכל מה שהיה אפשר למנוע.
עו"ד טלי ניר היא מנכ"לית עמותת 121 המובילה את שותפות "תקווה לנפש"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו