משחקי מילים: כשאהרן ברק אומר שאנחנו נתינים, למה הוא מתכוון?

במובנה הבסיסי ביותר, המילה "נתינים" מתארת אנשים הכפופים ונתונים למרותו של ריבון הקובע את החוק, הזכויות והחובות, מבלי שתהיה להם יכולת השפעה על הריבון. לעומתם, אזרחים במדינה דמוקרטית נהנים ממגוון אפשרויות להשפיע על השלטון, באמצעות מכלול של חירויות אזרח: חופש הביטוי והמחאה, חופש ההתארגנות, וכמובן - הזכות לבחור ולהיבחר בבחירות חופשיות. אין מחלוקת על הבחנה בסיסית זו, למעט ניואנסים ודגשים שונים.

אם כן, כיצד ייתכן שפרופ' אהרן ברק, אזרח מהמשפיעים ביותר, ויש אומרים המשפיע ביותר - לא רק על מדיניות, אלא גם על שינוי מבנה השלטון בישראל - טוען שאנחנו כבר נתינים, ולא אזרחים?

מילים במשמעותן הרגילה, המקובלת, הסבירה והנפוצה מעולם לא הגבילו את ברק, נשיאו לשעבר של ביהמ"ש העליון, בבואו לבצע בהדרגה אך בעקביות את ההפיכה המשטרית במדינת ישראל. ההפיכה הזאת לא יכלה לצאת אל הפועל ולהגיע לשיאה ביוריסטוקרטיה (שלטון המשפטנים) בימינו, אלא במחיר מתיחת "הפרשנות התכליתית" עד לקצה האבסורדי של הפיכת משמעות המילים ומשחק בהן בהתאם לצרכים ולאינטרסים.

לדוגמה, החוק מפרט באופן ברור עילות לפסילת רשימות לכנסת. עזמי בשארה, חבר כנסת לשעבר ומבוקש נמלט בהווה, מילא אחר כל העילות המפורטות הכתובות בחוק, ולכן היה ראוי להיפסל. זו לא פרשנות שלי - ברק עצמו כותב בפסק הדין: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית... (ו)תמיכה במאבק מזוין נגדה מונחים במרכז מטרותיו ופעולותיו של ח"כ בשארה, והם מהווים יעד שליט של ח"כ בשארה".

אבל בניגוד גמור לחוק המפורש, ברק החליט לא לפסול את בשארה. כותרת הטור של הפרשן משה גורלי ב"הארץ" היטיבה למצות את דרך הפעולה של ברק: "בשארה התקרב לגבול האסור, אבל ברק הזיז את הגבול" ("הארץ", 8.6.2003). פרופ' דניאל פרידמן כינה זאת "אקטיביזם רדיקלי", שלא רק משנה את הדין הקיים ומרחיב את סמכויות בית המשפט, אלא גם "מנוגד ללשון הברורה של החוק". משחקי מילים אלה, במיוחד בתחומי המשפט החוקתי והמנהלי, שינו את מבנה המשטר בישראל. לאחר קפיצת המדרגה של ביטול חוקי יסוד, עברנו לשלטון המשפטנים.

אך ההשפעות ניכרות הרבה מעבר לכך בקרב מחנה תומכיו של אהרן ברק. לפני כמה חודשים נחשפנו לסרטון מדהים, שבו מרצה למדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית סיפרה שהיתה צריכה להסביר לשקמה ברסלר כמה פעמים על מה היא מפגינה בדיוק, כשהיא מזהירה בצעקות מפני הדיקטטורה כביכול שמאיימת עלינו ובעד הדמוקרטיה. לדוגמה, מובן כיצד חברת כנסת מהאופוזיציה יכלה לכתוב לאחרונה את הדברים הבאים: "הממשלה הזו מעבירה חוקים שלממשלת פולין הדיקטטורית (שמאז נפלה בבחירות), למשל, לקח יותר משש שנים לחוקק!"

מתברר שבמשחקי מילים והיפוכן שברק הנחיל לשיח הציבורי בפסיקותיו, אין שום בעיה לתאר ממשלה כדיקטטורית - דיקטטורית! - אבל מוחלפת בבחירות. דיקטטורה זה באופן כללי רע? נצעק "דיקטטורה!". אפשר ורצוי לצווח "ד־מו־קרט־יה", כי זו מילה חיובית, וממש בסמוך לכך להציע לחנך מחדש קבוצה שלמה, להודיע על התוכנית לביטול גורף של מינויי הממשלה הנוכחית, ואפילו להצהיר על הכוונה לבטל את זכות ההצבעה.

כדי להבין כיצד הטירוף הזה מתאפשר, יש לחזור למאה ה־19, לדמותו של המפטי דמפטי של לואיס קרול, מחבר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", בספר ההמשך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". "כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בבוז ניכר, "מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה - לא פחות ולא יותר". "השאלה היא", אמרה אליס, "אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים". "השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי יהיה האדון - זה הכל".