עוד מימי בן גוריון: הסרבנות הממוסדת מפריעה לישראל

אי אפשר לא להבחין בצל הכבד המוטל כיום על אחד ההישגים היסודיים ביותר של המהפכה הציונית - המשטר הדמוקרטי בישראל. הפוליטיזציה הדמוקרטית של היהודים היא מפעל שהחל הרבה לפני קום המדינה, אי־אז בקונגרס הציוני בשלהי המאה ה־19.

המהפכה הציונית התבססה על הפוליטיזציה הזאת, והגיעה לשיאה בכינון מדינה דמוקרטית יהודית. הדמוקרטיה הישראלית עמדה במבחנים עצומים, שהביאו דווקא להתעצמות המשטר הדמוקרטי, ולא לערעורו. אבל עכשיו ההצלחה הזאת מאותגרת. המשבר אצלנו הוא אכן חלק ממשבר מקיף במדינות הלאום בעולם, אבל בישראל משבר הדמוקרטיה מתייחד בהתערערות המונופול החיוני על השימוש הלגיטימי בכוח. שליטת נבחרי הציבור בכוחות החמושים מאותגרת פה במידה שאין לה שום מקבילה בדמוקרטיה אחרת.

באופן מוזר ומטריד, בדמוקרטיה הישראלית המושרשת לכאורה, צריך לחזור ולהסביר שכפיפות הכוחות החמושים לכנסת ולממשלה שהיא ממנה היא יסוד מוסד, שהמשטר הדמוקרטי עצמו קם או נופל עליו. אנחנו חוזרים ושומעים אזהרות מפני פגיעה במשטר הדמוקרטי עקב "השתלטות" הממשלה הנבחרת על צה"ל, שעה שהמשטר הזה עצמו מחייב שליטה כזאת לעצם קיומו... לחלל האוויר הופרחו איומים במרד, ונשיא ביהמ"ש העליון לשעבר הכריז שהוא "מרגיש נתין", בגלל "השתלטות" כביכול של הכנסת, הממשלה וראש הממשלה...

לא כדאי לזלזל באיומים האלה. הרי לא מזמן ניסה מפקד המשטרה החשאית למנוע מהממשלה לפטר אותו באמצעות תקשורת אוהדת ותרגילים ביורוקרטיים־משפטיים, בתקווה נכזבת לשחזר את "ליל גלנט", כלומר לחולל "פוטש" ברחובות נגד ממשלה נבחרת. כל זה לא הפריע לנושאי שם הדמוקרטיה לשווא. רק בישראל יכולה לקום תנועת סרבנות מופקרת מתוככי הממסד המדינתי. ולא זו בלבד שהיא לא מוקעת, כמו "יש גבול" בשנות ה־80 - היא אף חומקת מדיון באחריותה ל־7 באוקטובר, כשאכן "לא היה צבא", ומקבלת פרסי "הצטיינות" מהנשיא.

איך אפשר להסביר את ההצלחה המפוקפקת הזאת? יש מי שיזדרזו להצביע על הסיבה לדעתם: הרפורמה החוקתית הקיצונית שהוצעה לפני יותר משנתיים. אבל ראשית - היא לא באמת היתה קיצונית. מה שבאמת היה ועודו קיצוני הוא המצב שהיא באה להתמודד איתו. ושנית - היא הוצעה לכנסת ולציבור לשם משא ומתן.

תנועת הסרבנות הציבה אולטימטום בתגובה, מתוך שלילה עיקשת של כל פשרה במשא ומתן על פתרון הבעיות שהרפורמה באה להתמודד עימן, ולעיתים קרובות מתוך התכחשות לבעיות אלה. לפיכך, לא בזה שהרפורמה היתה קיצונית, כביכול, אפשר להסביר את הקיצוניות של תנועת הסרבנות. את הסיבות להצלחה הייחודית של "הסרבנות הממוסדת" בישראל צריך לחפש בשורשים עמוקים יותר - בנטיות אנרכיות בתרבות שלנו.

הנטיות האלה, שקיננו גם בשמאל וגם בימין, היו הפרעה קשה בתהליך בינוי האומה שהנהיג בן־גוריון, והן גררו מאבקי כוח חריפים. אבל לא היתה סימטריה: הפלמ"חניקים שבשמאל הורחקו לזמן־מה מעמדות כוח, אבל נהנו מזיקה קרובה לשלטון מפא"י. אנשי השמאל היו חלק מההגמוניה של המרכז־שמאל, ואילו אנשי הימין הודרו לשנים רבות. בן־גוריון היה חייב להתנגש עם הימין בצורה חריפה - בהטבעת "אלטלנה", למשל.

עכשיו הצאצאים השבטיים של המרכז־שמאל לוחמים על ההגמוניה האבודה, והשמאל הרדיקלי שבתוכם אף לא מהסס לסכן למענה את הדמוקרטיה והממלכתיות הישראלית. הוא לא מסוגל לעלות למדרגתו של בגין, שהתגבר על תחושת הקורבנוּת והכריע אחרי "אלטלנה" בעד עקרון סמכותה של הממשלה הנבחרת. זו זכות היסטורית העומדת עכשיו לימין ולממשלתו. השאלה היא: האם המרכז־שמאל ידחה את האנרכיזם המשתולל כיום ברחובות ובשיח פרוע? האם הוא ישמור אמונים לממלכתיות הבן־גוריונית, שהיא מורשתו האמיתית, המפוארת, או ייכנע לשתלטנות המסוכנת של אהרן ברק ולהפקרות של הסרבנים?