תשכחו מהבקו"ם: לימודי ליבה חשובים מגיוס

אני עדיין זוכר את היום הראשון שלי בתיכון החילוני. הייתי בן 16, נער מבולבל שזה עתה הוריד את הכיפה, חרד - תרתי משמע - מפני העולם החדש הזה שאליו נכנסתי.

סביבי ישבו נערים ונערות שנראו בטוחים בעצמם, מדברים על סדרות טלוויזיה שלא הכרתי ועל מושגים שנשמעו לי כמו סינית. אבל ההלם האמיתי לא היה חברתי, הוא היה לימודי. וליתר דיוק - הוא היה תחושת הנחיתות הצורבת מול הלוח.

המורה לאנגלית כתבה משפט פשוט על הלוח. עבור חבריי לכיתה זה היה מובן מאליו. עבורי זו היתה שפה זרה, תרתי משמע. בישיבה הקטנה למדתי לנתח סוגיות מורכבות בגמרא, ידעתי להתפלפל בתוספות ולהבין דקויות בארמית. אבל מול משוואה מתמטית פשוטה עם שני נעלמים? עמדתי חסר אונים.

הפערים האלו היו תהומיים. מצאתי את עצמי משלים חומר של כיתה ז' בעודי בכיתה י"א, נאבק בשיניים כדי ליישר קו עם העולם המודרני, שממנו הייתי מודר עד כה במכוון.

החוויה האישית הזו היא הסיבה שבגללה הדיון הציבורי הנוכחי סביב "חוק הגיוס" מתסכל אותי כל כך. הציבור הישראלי, ובצדק, משווע לשוויון בנטל. כולם רוצים לראות את החרדים נכנסים מתחת לאלונקה. אבל זוהי הסתכלות קצרת־רואי. מדי צה"ל הם הסוף של התהליך, ולא ההתחלה שלו. אם אנחנו רוצים חרדים שמשתלבים בחברה, ושנושאים בנטל הכלכלי והביטחוני - אנחנו חייבים קודם כל לתת להם את הכלים להיות חלק מהמאה ה־21.

חוק הגיוס, חשוב ככל שיהיה, הוא רק פלסטר. הבעיה האמיתית היא החומות השקופות שנבנו סביב הילדים החרדים - חומות של בורות מכוונת. ילדים שלא לומדים אנגלית, מתמטיקה ומדעים הם ילדים שנגזר עליהם להישאר בגטו.

גם אם תכריחו אותם ללבוש מדים לשלוש שנים - מייד לאחר מכן הם יחזרו לאותו הגטו, כי אין להם מקום אחר ללכת אליו. כולם חסרים את "ארגז הכלים" הבסיסי שמאפשר השתלבות בכלכלה, בהייטק, בתרבות ובשיח הישראליים.

הכניסה למודרניות היא המפתח לכל. המעבר שלי לעולם החילוני היה קשה לא כי איבדתי את האמונה, אלא כי הרגשתי נכה. המערכת שגידלה אותי בגדה בי כשהיא מנעה ממני ידע בסיסי על העולם. המאבק שלנו צריך להיות על הזכות של כל ילד חרדי לדעת. לדעת לקרוא טקסט באנגלית, לדעת לחשב אחוזים, להבין איך עובדת כלכלה ואיך פועלת דמוקרטיה.

ברגע שחושפים חברה למודרניות ולהשכלה רחבה, הגיוס לצבא הופך לתוצר לוואי טבעי והגיוני. אדם שמשתלב בשוק העבודה, שפוגש אנשים שונים ממנו, שקורא ולומד, הוא אדם שהופך ל"ישראלי" במהותו. וכשאתה מרגיש שאתה ישראלי ושייך - באופן טבעי אתה רוצה להגן על הבית שלך ועל החברה שאתה מרגיש חלק בלתי נפרד ממנה.

כפיית הגיוס יוצרת אנטגוניזם והתבצרות. לעומת זאת, השכלה יוצרת גשרים. לימודי הליבה הם לא סתם "מקצועות חול" - הם כרטיס הכניסה לישראליות. אני הצלחתי, בקושי רב ובמאמץ אדיר, להשלים את הפערים, לעשות דוקטורט ולהפוך לחלק מהחברה הזו. אבל אסור לנו להסתמך על סיפורי הצלחה אינדיבידואליים של יוצאים מהדת. המטרה חייבת להיות שינוי מערכתי עמוק.

אז כן, בואו נדבר על גיוס, אבל בואו נדבר קודם כל על החיים עצמם. על היכולת להתפרנס, ליצור ולהבין את העולם. לפני שאנחנו שולחים להם צווי גיוס - בואו נדאג שיהיו להם ספרי לימוד. כי חייל טוב הוא קודם כל אזרח מועיל, ואזרח מועיל הוא אזרח שיש לו את הכלים להשתלב. ההשתלבות בישראליות מתחילה בלוח הכפל וב־ABC, הרבה לפני שהיא מגיעה למטווח.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה