הציבור רואה את הריקבון: המערכת השבורה של עמית ובהרב-מיארה

במערכת משפט בריאה התביעה כבר מזמן היתה מושכת את כתבי האישום המתפוררים נגד רה"מ נתניהו, במקום לאלץ אותו לפנות לנשיא הרצוג שיחלץ את המדינה מהפארסה הזאת באמצעות חנינה. במערכת המשפט עצמה אין מבוגר אחראי, והציבור רואה זאת היטב.

הציבור גם רואה את הריקבון שבפרשת הפצ"רית, המתפתחת לכדי פרשת היועמ"שית. החשיפה של אבישי גרינצייג ב־i24 מאשרת, לכאורה, כי היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שהיא עדה או חשודה במעורבות בפרשת הפצ"רית, התערבה ישירות בחקירת המשטרה בפרשה.

גרינצייג טען שעוד בשלב החשאי טרם פרסום, היא הורתה לראש אגף החקירות והמודיעין, ניצב בועז בלט, אילו יחידות וחוקרים לצַוות לחקירה.

החשש לניגוד עניינים מושחת התעורר לנוכח האופי הנרפה של תחילת החקירה והזדחלותה עד עתה. קשה להימנע מחשד שהחקירה מטויחת בידיהם של חוקרים הנתונים לשליטת נחקרים פוטנציאליים. תככי פרשת לבון מחווירים פה...

היה אפשר להפיג מעט את החשד באמצעות פיקוח משפטי על ציוות החקירה ועל ניהולה; הרי זה חיוני במיוחד כשנשואי החקירה הם גורמים רבי כוח. אבל החשד רק מתגבר כשאנחנו רואים שנשיא ביהמ"ש העליון משתדל כמיטב יכולתו למנוע פיקוח אפקטיבי כזה. אין תקדים היסטורי להתנהלות שערורייתית כזאת של נשיא בית המשפט. מערכת המשפט כולה מיטלטלת אפוא מהפארסה במשפט נתניהו לקרקס שהיועמ"שית ונשיא בית המשפט מציגים בפנינו.

שלושה שופטי בג"ץ פתחו פתח לשר המשפטים יריב לוין למנות שופט מחוזי שיפעיל פיקוח על החקירה בפרשת הפצ"רית, אבל הנהלת בתי המשפט, גורם שעמית שולט בו, סיכלה למעשה מינוי שופט מכהן ואילצה את לוין למנות את השופט בדימוס יוסף בן חמו.

עכשיו נראה שבג"ץ יסכל את המינוי, וכנראה ימשיך בהשהיית הפיקוח. ההתנהגות הזאת של עמית ובהרב־מיארה אומרת דרשני.

כמו במשפט נתניהו, נחשף בהתנהגותם משבר הנהגה חמור של מערכת המשפט. עמית אינו מהסס לסייע לבהרב־מיארה בחתירתה להיחלץ מתוצאות רשלנותה (במקרה הטוב) בפרשת הפצ"רית, ובכך במו ידיו מעורר זעם מוצדק על הגוף שהוא עומד בראשו. אין לחשוב שעמית אינו מבין זאת - הוא עושה מה שהוא עושה, אף שהוא מבין את הזעם שיתעורר.

האם זה מופרז, אפוא, לחשוד שהוא מסתיר מאיתנו משהו? מה נוכל לעשות לנוכח עזות המצח של הממסד המשפטי שלנו? לעת עתה תתנהל מלחמת חפירות נגדו עם הצלחות וכישלונות. פניית נתניהו להרצוג היא חלק ממנה. אבל בסופו של תהליך פוליטי נשיג בקור רוח ניצחון על מבקשי נפשה של הדמוקרטיה הישראלית. פני האוליגרכיה המשפטית נחשפים, במשפט נתניהו ובפרשת הפצ"רית, ולכן זמנה קצוב.

אם עמית "יגבר" על לוין בהתכתשות הנוכחית סביב חקירת הפצ"רית, הוא רק יעמיק את הבור שהממסד המשפטי צונח אליו בנפילה חופשית. כך גם יקרה אם הרצוג יסרב לפניית נתניהו. אולי הממסד הזה יצליח למסמס את חקירת הפצ"רית, אבל הוא כבר לא יצליח להסתיר את נכלוליו בדרך ל"הצלחה" שכזאת. עכשיו יתקשו לקבור, כמו שקברו בעבר, למשל, חשדות לקשרים של בכירה בפרקליטות עם כנופיית פשע. לעובדה הזאת יהיו תוצאות פוליטיות.

אם אמנם "ינצחו" עמית ובהרב־מיארה - זה יהיה ניצחון פירוס. הציבור רואה שהם מקלקלים מוסדות חיוניים ביותר. הציבור גם יבחין בנזק האסטרטגי שייגרם למדינה, אם הרצוג ידחה את פניית נתניהו. קלקוליו החמורים של הממסד המשפטי יהיו על ראש סדר היום הפוליטי בבחירות הבאות, וינצח מי שיזעיק את הציבור לנוכח המערכת השבורה הזאת ויציע תוכנית סדורה, שקולה ומתונה לתיקונה.