במשך שנים ארוכות מדי, הפוליטיקה הישראלית הפכה לזירת התגוששות פרסונלית. השיח הציבורי, שבעבר סער סביב שאלות של "דרך" - סוציאליזם מול קפיטליזם, ארץ ישראל השלמה מול פשרה טריטוריאלית - הצטמצם לשאלה הרדודה: "כן ביבי" או "לא ביבי". הטרגדיה הגדולה של העשור האחרון איננה הקיטוב החברתי, אלא אובדן הדרך.
מדינת ישראל, הנמצאת באחת התקופות המורכבות בתולדותיה, מתנהלת ללא מצפן. אנו נמצאים במשבר מנהיגותי עמוק, הנובע מכך שהפוליטיקאים שלנו החליפו את האידיאולוגיה בטקטיקה, ואת החזון בסקרים.
הדוגמה המובהקת ביותר לפער שבין תדמית למהות היא בנימין נתניהו. נתניהו מיתג את עצמו בהצלחה פנומנלית כ"מנהיג הימין", המגן הבלעדי על ארץ ישראל ועל הביטחון הלאומי. אך בחינה כנה של פעולותיו לאורך השנים מגלה תמונה הפוכה, לעיתים מדהימה בפעריה.
היה זה נתניהו שלחץ יד לערפאת, חתם על הסכם וואי ומסר את חברון. היה זה נתניהו שהצביע בעד ההתנתקות (עד רגע האמת), הקפיא בנייה ביהודה ושומרון לא פעם תחת לחץ אמריקני, וניהל מדיניות של "הכלה" מול חמאס בעזה במשך כ-15 שנה, תוך הימנעות עקבית מהכרעה צבאית ברורה - עד שנכפתה עליו המציאות.
עם סיום הלחימה העצימה בעזה, נתניהו נמנע מלספח את יהודה ושומרון, הוא משבח החלטה של מועצת הביטחון שסוללת נתיב יציב למדינה פלשתינית, הוא מייצר בינאום של העימות הישראלי-פלשתיני ודה-פקטו מייצא את הפתרונות הביטחוניים של ישראל למדינות אחרות. זה לא ימין.
הרטוריקה של נתניהו היא ימנית-ניצית, אך המדיניות בפועל היא פעמים רבות מדיניות של שמאל-מרכז זהיר, הססני ופרגמטי יתר על המידה. הפער הזה יוצר דיסוננס קוגניטיבי בקרב הציבור, שבוחר בימין ומקבל מדיניות שימור סטטוס-קוו שמאפיינת את מפלגות המרכז-שמאל.
אין אסטרטגיה ארוכת טווח, כי אסטרטגיה נגזרת מחזון, וחזון מאידיאולוגיה. הציבור הופך ציני, מרגיש שהפוליטיקה היא משחק הישרדות אישית, והאמון במוסדות נשחק
מן העבר השני של המתרס הפוליטי-רעיוני (לכאורה) עומד נפתלי בנט, המייצג בעיה מסוג אחר לגמרי. אם אצל נתניהו אנו יודעים מהי האידיאולוגיה המוצהרת אך רואים ביצוע הפוך, אצל בנט איננו יודעים כלל מהי האידיאולוגיה - או אם היא קיימת בכלל, מעבר לשאיפה לכיסא. בנט, שהחל את דרכו כמנכ"ל מועצת יש"ע וכסמן ימני לנתניהו, הוכיח בכהונתו הקצרה כראש ממשלה שהגמישות היא הערך העליון שלו.
הקמת "ממשלת השינוי" בשותפות עם מפלגות שמאל מרחיק לכת ועם רע"מ, חשפה ואקום רעיוני. האם בנט תומך בסיפוח? בהסדרה? בכלכלה חופשית או בסבסוד ממשלתי? העובדה שיכול היה לשבת באותה ממשלה עם ניצן הורוביץ ועם מנסור עבאס מעידה כי עבורו האידיאולוגיה היא פלסטלינה שניתן לעצב בהתאם לנסיבות הפוליטיות.
הציבור הישראלי נותר מבולבל: האם בנט הוא איש ימין? איש מרכז? או פשוט מנהל טכנוקרט המבקש "להרגיע את השטח" ולהיבחר מחדש לראשות הממשלה בכל מחיר?
התוצאה של היעדר מנהיגות אידיאולוגית היא הרסנית. כאשר מנהיגים אינם פועלים מתוך מערכת ערכים סדורה, המדינה מתנהלת בשיטת "כיבוי שריפות". אין אסטרטגיה ארוכת טווח, כי אסטרטגיה נגזרת מחזון, וחזון נגזר מאידיאולוגיה. הציבור הופך ציני, האמון במוסדות המדינה נשחק, והתחושה היא שהפוליטיקה היא משחק ציני של הישרדות אישית.
ישראל זקוקה נואשות למנהיגות של "אמת בפרסום". אנו זקוקים למנהיג ימין שיבצע מדיניות ימין - ריבונות, משילות והרתעה - ולמנהיג שמאל שיציג אלטרנטיבה מדינית וכלכלית ברורה, בלי להתחפש למרכז. אנו זקוקים למנהיגים שמוכנים לשלם מחיר פוליטי על עקרונותיהם, ולא מוכרים את עקרונותיהם עבור מחיר פוליטי.
רק חזרה למאבק רעיוני אמיתי, בין השקפות עולם סדורות וברורות, תוכל להחזיר את ישראל למסלול של צמיחה, ביטחון ותקווה. הגיע הזמן להפסיק להצביע לאנשים, ולהתחיל להצביע לדרך.
ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו