רק עכשיו, כשהיא כבר איננה, מבינים הכל פתאום איזו דמות חזקה ונוכחת היתה בחיינו מרים פיירברג־איכר ז"ל, ראשת עיריית נתניה, שהלכה השבוע לבית עולמה.
לא הייתי חבר של מרים, אבל הכרתי אותה היטב ואף היינו ידידים.
הקשר בינינו נוצר בנסיבות המקובלות: אני הופעתי על הבמה, היא ישבה בשורה הראשונה.
ואז קרה לי מה שקרה לסטנדאפיסטים רבים: הסתבכנו עם פיירברג.
האירוע היה בנתניה ורוב הקהל היה מחוץ לנתניה, ואני בטיפשותי השמעתי איזו בדיחה מטופשת שעניינה נתניה ועבריינות או משהו מעין זה, ואז מרים פיירברג, שעד לאותו רגע היתה מחויכת וזוהרת וקורנת כרגיל, קמה על רגליה ואמרה לי בקול רם: לא צוחקים על נתניה שלנו.
לדעתי היה שם גם נפנוף אצבע, ואז חזרה והתיישבה והמשיכה לחייך.
אני קיבלתי את זה, כמובן, אבל ייחסתי את זה לאיזשהו חוסר הומור אופייני של פוליטיקאים.
לימים, כשהכרתי אותה מקרוב, גיליתי אישה בעלת הומור מצוין ומתפרץ. אז מה זה היה? זה היה פיירברג. מנהיגה רצינית שזיהתה בעיה תדמיתית בעירה האהובה והחשובה לה, והחליטה להילחם בעניין.
היא עשתה את זה בשלמות באלף דרכים שונות ומשונות. אחת החשובות שבהן היתה להתעלל בסטנדאפיסטים תוך כדי הופעה. תשאלו רבים מחבריי, וכולם יאשרו שגם הם חוו אותה חוויה.
הנה מה שהיתה מרים פיירברג, זכרה לברכה: מנהיגה מקומית. זה משהו חמקמק מעט, שנוטה להיעלם בתוך ענן הפוליטיקה הארצית והמיאוס המוגזם המקובל אצלנו מפוליטיקאים באשר הם. תשומת הלב למנהיגות מקומית מחוץ לגבולותיה המוניציפליים ניתנת, בדרך כלל, רק כשיש חדשות רעות. כך מפספסת ישראל בעקביות את מאגר המנהיגים הכי טוב ומנוסה ומיומן שלה.
יש בשלטון המקומי עילויים של ממש, גם ברמה הניהולית וגם ברמה המנהיגותית. אפשר היה להפוך את זה למסלול מעבר טבעי מהשלטון המקומי לשלטון המרכזי. זה קורה פה ושם, אבל מעט מדי, וגם כך מוגבל לקריירה של שורות שלישיות ואילך.
היה לנו ראש ממשלה אחד שהגיע כביכול מהשלטון המקומי, אבל אולמרט הוא לא דוגמה טובה, כי הוא החל את דרכו בפוליטיקה הארצית ורק הושאל למקומית.
כך או כך, בהיעדר מאגר מנהיגים שהוכיח את עצמו, צריך להתחיל ולחשוב על המסלול ההגיוני הזה של מעבר מהמקומי לארצי. זו יכולה להיות נוסחה מבריקה. חוץ מהניסיון ומהמיומנות, יש גם את המבט הציבורי המובנה של מנהיג מקומי שרגיל לפעול בתוך קהלו ולא רק להתנשא עליו.
חלק גדול מהבעיות של השלטון המרכזי ושל הפוליטיקה הארצית טמונות בעילאיות הטבעית שלו, בניכור ובחוסר הקשר עם הרחוב ועם אופיו וענייניו, וזה קשור גם למוצא המקצועי של רוב חבריו.
מרים פיירברג המנוחה, אוהבת עירה ואנשיה, שהלכה מאיתנו מהר מדי, תוכיח.
ויהי זכרה ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו