תקווה אנטי-ציונית, בלי אופק מעשי: נאום בר־אילן של טראמפ

בסוגיית ה"נתיב" למדינה ערבית בארץ, תוכנית טראמפ־נתניהו לעזה כנראה חוזרת על המהלך של נתניהו בנאום בר־אילן מ־2009: חיבוק דוב או אימוץ הרעיון בתנאים מסכלים.

כבר בתוכנית טראמפ־נתניהו הקודמת, זו שכונתה "תוכנית המאה" (2020), נתניהו הנחיל לטראמפ מהלך דומה של חיבוק דוב נוסח נאום בר־אילן: החלת החוק הישראלי בחלק מהשטחים תחילה, ורק אחר כך "מדינה ערבית מינוס" מצומצמת בחלק האחר.

נאום בר־אילן עורר בשעתו תקווה חסרת שחר וחשש שווא. מי שהיה אז נשיא המדינה, שמעון פרס, ומי שהיה שר הביטחון, אהוד ברק, למשל, שיבחו את "הנאום האמיץ" ולא הבינו מה נתניהו עושה. מהצד הפוליטי האחר, בגלל הנאום, עד היום רבים מהמתיישבים ביו"ש נותרו חשדניים כלפי נתניהו. עכשיו, עם תוכנית טראמפ־נתניהו השנייה, אי־ההבנה חוזרת: אנחנו שומעים את היונים רוחשות בתקווה נוכח חזרתו של רעיון "שתי המדינות", ואילו הניצים נדרכו בחשד.

איך הגיע נתניהו לנוסחת "מדינה מינוס"? בכהונתו הראשונה (1999-1996) הוא התנגד לרעיון של "שתי מדינות", שהן מדינה ערבית ומדינת "כל אזרחיה" המאבדת אט־אט את יהודיותה. אבל הוא כשל בקרב המאסף, הובס בבחירות ופינה את המקום לשניים מיריביו, ברק ואולמרט, שחזרו לשיגיון "שתי המדינות". כעבור עשור, ב־2009, נתניהו ניגש בזהירות (כדי למנוע נזקים מדיניים לישראל) לקבור בקבורה איטית את הרעיון המסוכן שפרס ורבין הנחילו באוסלו ל"קהילה הבינלאומית" כולה, בתור הדרך האחת שאין בלתה ל"שלום במזרח התיכון".

מהלכו של נתניהו נועד אז לחשוף את הבלוף. העולם הערבי והמוסלמי כולו, ולא רק ה"פלשתינים", מקווה להקים מדינה ערבית בארץ, כדי להרוס את מדינת ישראל בין הנהר לים. לכן, ישראל תציב על דרך הגשמתו ההיפותטית של הרעיון תנאים שיסכלו את ההרסנות המגולמת בו, ולכן לא יהיו קבילים על הצד הערבי: הכרה ערבית מפורשת במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי; פירוז חמור של המדינה הערבית העתידית; יישוב ה"פליטים" הנצחיים מחוץ לגבולות ישראל; והגבלות של תנועת אוכלוסייה מהמזרח התיכון לתוך המדינה הערבית.

בתנאים כאלה היא תהיה "מדינה מינוס", כהסברו של נתניהו. מאחר שהתנאים האלה מסכלים לדעתו כל יכולת להרוס את מדינת היהודים, אין סיכוי שהערבים יאמצו אותם, להערכתו. והערבים אכן דחו אותם עד כה, ודבקו בתקוותם להרוס את ישראל.

ב"תוכנית המאה" שגיבשו טראמפ ונתניהו חזר אותו מבנה של מהלך מדיני, והפעם בתנאים טריטוריאליים קשים מראש לערבים - החלה מוקדמת של החוק הישראלי בבקעת הירדן ובגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. גם בתוכנית טראמפ־נתניהו השנייה, שאושרה עתה במועצת הביטחון של האו"ם, התנאים האמורים לפתוח נתיב למדינה ערבית בארץ ישראל הם קשים לערבים, אבל הם הגיוניים על רקע זוועות 7 באוקטובר ובעלי חותמת של לגיטימציה ממועצת הביטחון: פירוק חמאס מנשקו ומכל כוח פוליטי והשמדת מנהרותיו (אחרת צה"ל יחזור לתקוף ויבצע זאת בכוח), ומשטר נאמנות בינלאומי שיבצע דה־נאציפיקציה ברצועה כתנאי לשיקום.

סביר להניח שה"נתיב למדינה" יכלול אחר כך גם תנאים בנוסח תנאיו של נתניהו בנאום בר־אילן. אולי תקדם לו גם החלת החוק הישראלי בחלקים מהשטחים. אפשר, אפוא, להבין מדוע נתניהו תומך בהחלטה של מועצת הביטחון. היא מאשררת את הטקטיקה שהוא עצמו גיבש עם טראמפ.

נתניהו משלים עכשיו עם ה"נתיב למדינה", מפני שאולי באמצעות הניסוח המילולי הזה, הערבים יוכלו "ללכת בלי ולהרגיש עם", עם נוסחת "שתי המדינות", ובעצם בלעדיה, כשהישראלים ממשיכים להתיישב בשטחים. היא מותירה לערבים את תקוותם האנטי־ציונית, אך בלי אופק מעשי להגשמתה, וכך אולי מאפשרת להם להיענות לתוכניות טראמפ ונתניהו. ימים יגידו אם יצלחו הטקטיקה והאסטרטגיה של השניים.