"תרבות" במקום דת ומחיקת ההיסטוריה: הררי שכח מה זה להיות יהודי

יובל נח הררי, ההיסטוריון הישראלי שזכה לתהילת עולם, טוען לאחרונה כי הסכסוך הישראלי־פלשתיני חסר בסיס אובייקטיבי ומבוסס אך ורק על התנגשות בין נרטיבים היסטוריים סתמיים. לדעתו, הנרטיב הישראלי אינו צודק או נכון יותר מהנרטיב הפלשתיני, וגם לא הפוך, כי הם לא יותר מסיפורים מופרכים שכל עם מספר לעצמו כדי להצדיק את קיומו. אין עובדות, היסטוריה, אמת, מוסר - ולכן הגיע הזמן להתבגר ולוותר.

התעתוע הפוסט־מודרני הזה, שנועד לקדם סובלנות והפך לפרוגרסיביות מטורללת, כבר הרס את אירופה וארה"ב ומסכן כעת את ישראל. באקדמיה האמריקנית חופש הביטוי נרמס תחת כסות של "תקינות" פוליטית, מגדרית, דתית וכיו"ב (מרוב שמותר להגיד הכל, אסור להגיד דבר). באירופה מדיניות רב־תרבותית מתעלמת מאיומים קיצוניים של "קהילות אותנטיות", שמשנות את פני היבשת. בהיעדר אמת אובייקטיבית, אידיאולוגיות רצחניות מתחזות ל"נרטיבים לגיטימיים" שאסור להשתיק. הררי מיישם פרדיגמה זו על הסכסוך הישראלי־פלשתיני ומציע "נדיבות" הדדית, שהרי להשקפתו יסודה של ישראל אינו נטוע באמת היסטורית ומוסרית.

אך מה לעשות שהאמת היא אחרת. העם היהודי הוא העם היחיד בעולם עם רצף לאומי־דתי של 3,000 שנה בארץ ישראל. זו עובדה ארכיאולוגית המבוססת על ממצאים פשוטים, כאלה שאפשר לראות בעין, זה לא "נרטיב". ממצאים כמו כתובות שלמה מהמאה ה־10 לפנה"ס, מטבעות חשמונאים ובתי כנסת מימי הבית השני מאשרים את קיומה של ריבונות מתמשכת. על אף הגלות החלקית שנכפתה על העם היהודי, נוכחות יהודית נשמרה תמיד (תלמוד ירושלמי, קהילות צפת). לעומת זאת, הזהות הפלשתינית הלאומית התגבשה רק במאה ה־20 כתגובה לציונות. הרצף היהודי אינו טיעון סנטימנטלי, אלא הוא בסיס מוסרי, משפטי והיסטורי לזכות השיבה.

נחמה פורתא ניתן למצוא בביקורת של הררי על הנרטיב הפלשתיני. אם הנרטיב הישראלי הוא טעות היסטורית כנה, לטענתו, הנרטיב הפלשתיני הוא שקר אסטרטגי שנועד להשמדת היהודים. הררי מכיר בכך שהטענות על כך שהקמת ישראל היתה חלק מ"קולוניאליזם אירופי" מתעלמות ממיליון פליטים יהודים, שגורשו ממדינות ערב ב־1948. כמו כן, הוא מצביע על כך שהפלשתינים מכחישים את הכיבוש הערבי האימפריאלי במאה ה־7, שהיה אלים ומשנה־אוכלוסין לא פחות מהכיבוש הרומאי. ובכל זאת, הוא קורא ל"נדיבות" הדדית, אף שסיסמת "מן הנהר לים" אינה מטאפורה אלא סעיף באמנת חמאס הקורא להשמדת ישראל, ואף שרוב מוחלט של הפלשתינים בגדה ובעזה, ואפילו חברי כנסת ישראלים, דוחים הכרה בישראל כמדינת העם היהודי.

הררי מציג את הנרטיב הישראלי ונרטיב הפלשתיני כשווים וטוען כי הארץ גדולה ועשירה במשאבים שמספיקים לשגשוג של כולם, ומציע שלא ניתקע על דרישה ל"צדק מוחלט". כך הוא רוצה ליצור נרטיב עליון שמוחק את ההיסטוריה, ולבטל לחלוטין את היהדות ואת היותה דת ולאום כאחד. אך הרלטיביזם של הררי משרת דווקא את חמאס, לא את השלום. ללא מוסר, "מן הנהר לים" הופך לנרטיב לגיטימי שמבקש לבטל את התקווה בת שנות אלפיים. ללא היצמדות לעובדות, טבח 7 באוקטובר ימשיך להיחשב אקט של שחרור לאומי. נדיבות הניבה מנהרות בעזה, מלחמות ורצח מזוויע, לא מדינה משגשגת.

הררי הוא תוצר של הליברליזם הישראלי, שמחק את שורשיו היהודיים. הליברלים בישראל הפכו את היהדות ל"נרטיב" אחד מני רבים, לסוג של "תרבות" שמוחקת את הדת. הם מתעלמים מהתורה כמקור זכותנו על הארץ, מ"לשנה הבאה בירושלים" ומהרצף הלאומי־דתי ששרד גלויות ורדיפות, מחליפים צדק יהודי ב"נדיבות" חילונית ומציעים למחוק את ההיסטוריה כדי "להתבגר". אבל יהדות אינה סיפור, היא אמת חיה. כשהישראליות מתנתקת מהיהדות, אנו נשארים חלשים מול שקרנים חורשי רע. שלום יבוא רק כשנחזור להיות יהודים, גאים, צודקים, נאמנים לאמת.