רוב מוחלט של ספרי הילדים בנויים סביב אותו העיקרון: יחס גורר יחס. תהיה ילד טוב? תכיר ילדים טובים, תהיה ילד רע? תכיר ילדים שילמדו אותך לקח. בחודשים האחרונים נכתב מול עינינו ספר ילדים ישראלי קלאסי:
במרכז העלילה, ב"גן גלי", ניצבת חבורת ילדים כועסת בשם "הקפלניסטים". הם מפונקים, הם אלימים כלפי כל ילד שלא בחבורה והם הורסים ומלכלכים את הגן. למה, תשאלו אותם? "כי יש ילדים עניים בעולם!" יענו. וכך המשיכו הילדים להציק, להרביץ ואפילו לחסום את הכניסה לגן ולרחוב, ולמה שתקה הגננת? "כי הכוונה שלהם טובה", ענתה. יום אחד הגיע לגן ילד חדש בשם "מרדכי דוד", שהחליט שהוא גם רוצה לשחק במשחק הזה, עם או בלי החבורה.
נקצר לכם: מרדכי עשה לילדים המציקים והאלימים בדיוק את אותו הדבר, וכך הם למדו לקח, הפסיקו להרוס לכולם וחזרו להיות ילדים טובים וחברים של כולם, סוף הסיפור. מרגש, לא?
למפספסי האנלוגיה: מרדכי דוד המציאותי הוא פעיל חברתי משעשע שלוקח יום־יום הלכה למעשה את האישור הקולקטיבי שנתנה בהרב־מיארה להפריע לסדר הציבורי בשם מחאה אפקטיבית, והוא מיישם אותו על קפלניסטים, אנשי תקשורת המומים ושאר פעילי שמאל רדיקלי. כל הנ"ל נוכחים לגלות מדי יום שלבועת הצדק הטהורה, הצודקת והמוגנת שלהם חדר אורח בלתי קרוא שמדבר בדיוק באותה שפת מחאה וחוסם להם את הרכבים בדיוק מאותן סיבות גרועות.
יש מי שיכולים להתמודד עם מכשולים כמו שלטון החוק שאותו הם מפסלים כרצונם, כמו שוטרים שאפשר לקלל וניידות שמותר לנסות להפוך, ואפילו להתמודד עם מכשולים כמו אמא עם ילדים במכונית (מנפצים חלון והם נעלמים בצרחות) ושאר מהמורות. אבל הם לא יודעים להתמודד עם מראה. כשזו צצה, באולפנים, ברחוב או באדיבות טיפוסים כמו דוד, הם מאבדים עשתונות ומתחילים למלמל טיעונים אינפנטיליים להדהים וחסרי קוהרנטיות שניתן לסכם ב"זה לא אותו דבר" הישן והטוב, לפני שהם זועקים מילים ריקות כמו "הטרדה" ו"מיליציות".
ראשית כל, נציין שהם צודקים, זה באמת לא אותו הדבר. דוד מקפיד שלא לחסום מדינה שלמה אלא רק חניונים ואנשים ספציפיים, דוד מתייחס לשוטרים בכבוד, והכי חשוב, בניגוד לאנשי קפלן הוא מקפיד לא להשתמש בידיים (שלא לשם הגנה).
שנית, נציין את מה שקצת פחות נעים להגיד בקול, מרדכי דוד הוא האבטיפוס של כל מה שדוחה ומפחיד את מהות הקפלניזם והשבט הלבן הגווע: הוא מזרחי (ועוד שחום!), הוא גבוה וחזק, הוא לבוש שונה, הוא שולט בחוקי המשחק ובחומר הרבה יותר מהם, והכי גרוע - הוא באמת, מכל הלב, לא סופר אותם. הוא מלכלך להם את הבועה במציאות והוא יודע שהם יודעים שהוא מייצג הרבה (הרבה) יותר אנשים ממה שהם היו רוצים להאמין שקיימים.
לאחר שנים, חסימות הכבישים הקולקטיביות בישראל גוועות מול עינינו המשתאות. זה לא קורה בגלל המשטרה, מזג האוויר או מערכת משפט שרק מתחילים להבין עד כמה היא מסואבת, זה קורה בגלל בנאדם אחד שהחליט להיות הילד ההוא מהסיפור שמלמד ילדים רעים לקח. ההבדל הוא שהילדים בסיפור הם ילדים בוגרים יותר ובאמת למדו לקח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו