כשהסוציאליסטים והפשיסטים מאחדים כוחות - על בסיס אנטישמי

בחירת ראש עיר אנטישמי כמו ממדאני בניו יורק, מבצר יהודי מאז ראשית המאה ה־20, מעוררת חרדה. רבים מבחינים בדמיון בין מצב היהודים וישראל בעולם כיום לבין המשבר החמור של העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה־20. ההבדלים לטובה עצומים.

החשובים שבהם - מדינת לאום יהודית התבססה בארץ, יהודי ארצות האסלאם חולצו מדיכוי ומסכנה, ויהודי אמריקה נעשו חברים מלאים ומשגשגים באומה האמריקנית. כל אלה, והתפתחויות במרכזים יהודיים נוספים, העצימו את היהודים אישית וקיבוצית, עד שחוסר האונים הגורלי שתקף את היהודים בשנות ה־30 נראה לנו עד לאחרונה כמו עבר רחוק. אבל האם זה עבר כה רחוק ולא רלוונטי?

לא, כשמביאים בחשבון מאפיין חשוב מאוד של מלכודת המוות שיהודי אירופה נקלעו אליה במוצאי מלחמת העולם הראשונה: זו היתה אז מלכודת מימין ומשמאל, וגם מהמרכז. קמו אז ליהודים אויבים פשיסטים, נאצים וקומוניסטים, והאנטישמיות אף השפיעה על חוגים רחבים גם בימין ובשמאל הדמוקרטיים.

כבר בשנות ה־20 נקלעו יהודי אירופה למלכודת - במדינות האנטישמיות החדשות שנוסדו באירופה במוצאי מלחמת העולם הראשונה; בתפנית האנטישמית שהתחוללה אחר כך ברוסיה הקומוניסטית בשנות ה־30; ובהתפשטות הפשיזם והנאציזם במערב אירופה ובמרכזה.

אם המנצחים במלחמת העולם השנייה היו סטלין והיטלר, ולא סטלין והמערב - השואה היתה, חלילה, "רק" קדימון להכחדה גמורה של היהודים והיהדות. מושג מסוים על החזות הזאת, שלא התגשמה, יש לנו מהעובדה ששנים אחדות אחרי המלחמה, בשנות ה־50, סטלין תכנן לשלח שוב יהודים להשמדה - הפעם בסיביר, ולא באושוויץ. רק מותו בגיל 74 סיכל את המזימה.

אסור להתעלם מהזיקות המטרידות בין הקואליציות האנטישמיות אז ועכשיו. חבירה בין אנטישמיות אסלאמית לנאציזם התרחשה כבר לפני מלחמת העולם השנייה, גם בעיראק ובמצרים, ולא רק באמצעות חאג' אמין אל־חוסייני, מנהיג הערבים בארץ שהיה סוכן של היטלר. וקדמה לה חבירה של קומוניסטים ערבים ויהודים בארץ למסע הרצח הערבי ב־1929, מעט לפני שסטלין פתח במסע אנטישמי ברוסיה.

באנטישמיות הקומוניסטית חלה הפוגה במלחמת העולם השנייה ובמוצאיה. אבל ההפוגה הסתיימה ב־1950, והקומוניזם חזר ונעשה אויב של מדינת ישראל ושל העם היהודי ברוסיה ובגוש הקומוניסטי. מאז יש רציפות היסטורית באנטישמיות השמאלית באירופה ובארה"ב, המתחזה לעיתים לאנטי־ציונות "בלבד" ולעיתים ל"רק ביקורת" על ישראל. החיבור בין הסנאטור היהודי האוטו־אנטישמי סנדרס לבין ראש העיר האנטישמי שנבחר בניו יורק הוא חוליה בשרשרת הזאת.

"ותק היסטורי" יש גם לאנטישמיות האסלאמית, השוללת עקרונית ריבונות של יהודים או זיקה שלהם לארץ ישראל, וגם לחבירה בינה לבין כוחות פשיסטיים בעולם. כבר משנות ה־80 היא גאתה על גלי ההגירה המוסלמית למערב. אבל מה שחדש עכשיו, יחד עם התגברות ההגירה, הוא חבירה בין שמאל לימין על בסיס תעמולה אנטישמית ודומיננטיות של האנטישמיות המוסלמית. הסוציאליסטים של ממדאני לא נבוכים כשבחירתו נחגגת בצלבי קרס על בתי כנסת, והסוציאליסטים של מלנשון בצרפת נשענים על האנטישמיות המוסלמית. זה מצב שונה מהותית מהמצב בשנות ה־30. אז הקומוניסטים והפשיסטים היו אויבים מוצהרים, והקומוניסטים הצניעו את האנטישמיות. כיום אויבינו מתאחדים סביב תעמולה אנטישמית: סוציאליסטים ואנשי ימין חברתי־ליברטריאני, אסלאמיסטים ופשיסטים, פרוגרסיבים רדיקליים ומקורבים לשלטון.

לכן, לשמאל ולימין אצלנו אסור לשקוע בהאשמות הדדיות בעניין האנטישמיות, אלא להבין שהאויב רב־זרועות, ושעלינו לצאת נגד האנטישמים "מהצד שלנו": השמאל הישראלי נגד הסנדרסים והמלנשונים למיניהם, והימין נגד אנטישמים מסביבת סגן נשיא ארה"ב ואנס, או למשל מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה".