לקראת מלחמת לבנון השלישית: הספירה לאחור כבר החלה

לפני שנה בדיוק הסתיים העימות בגבול הצפון עם חיזבאללה במה שנראה היה כנוקאאוט ברור. חיזבאללה הוכה ואיבד את מנהיגיו ואת מפקדיו הבכירים, ובראשם חסן נסראללה, וכן רבות מיכולותיו הצבאיות, ונראה היה כי לא תהיה לו תקומה. בלבנון נבחר נשיא וקמה ממשלה שהכריזה על מחויבות לפרק את הארגון מנשקו, ולממשל האמריקני, אופטימי ומנותק מן המציאות כתמיד, לא נותר אלא להבטיח שהשגת הסכם שלום ישראלי-לבנוני היא שאלה של זמן.

אבל במלחמות בין ישראל לבין הערבים אין ניצחונות מוחלטים או הכרעה גמורה. אנו מביסים את צבאותיו של האויב, רק כדי לגלות כמה ימים לאחר שמוכרזת הפסקת האש שהוא עדיין חי ובועט. כך היה לאחר הניצחונות הגדולים במלחמת העצמאות ובמבצע קדש, וגם בששת הימים, אז חידשו המצרים והסורים את האש ימים ספורים לאחר תבוסתם.

במלחמה הנוכחית ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כך מול איראן, ההולכת ומשקמת את יכולותיה ונערכת לסיבוב הבא, וכך מול חמאס, שנותר שליטה הבלתי מעורער של הרצועה. אבל דומה שלבנון היא מקרה ייחודי של החמצה גדולה. הרי על ישראל לא הופעל כל לחץ לחדול מלהכות את חיזבאללה, ואנו ביוזמתנו נתנו ידינו להסכם מחורר ומפוקפק, שהכל ידעו שאין כל סיכוי שחיזבאללה יעמוד בתנאיו.

ידענו, ולמרות זאת הסכמנו, בתקווה שחיזבאללה - ארגון שיעי רדיקלי שהמאבק בישראל הוא תמצית מהותו וקיומו - יחליט להתנהג כילד טוב ולהתפרק מנשקו. וכמובן, קיווינו שהמדינה הלבנונית - שאותה הגדיר בצדק השליח האמריקני תום ברק רק בשבוע שעבר כמדינה כושלת ולא מתפקדת - תטיל את צבאה נגד חיזבאללה, החזק והנחוש עשרות מונים מהצבא הלבנוני.

וכך, שנה אחרי הניצחון הגדול בלבנון, מתברר שדבר לא קרה ושהישגי המלחמה הולכים ונשחקים. אמנם חיזבאללה שומר על אש נמוכה ונמנע מלפעול נגד ישראל, או אף להגיב על התקיפות שלה, אבל הוא עושה זאת לא משום שהפך ל"חובב ציון", אלא מתוך שיקול קר ומפוכח, בדיוק כמו חמאס, שזוהי העת להוריד את הראש עד יחלוף זעם ולהמתין לשעת הכושר כי תבוא.

ובינתיים הארגון משקם את כוחו, שומר על התמיכה בו בקרב העדה השיעית בלבנון, ואפילו מצא נתיבי הברחת נשק מאיראן במקום אלו שאבדו לו עם נפילת משטרו של בשאר אל-אסד.

חיזבאללה מדבר מעט, אך מבהיר נחרצות שאינו מתכוון למסור את נשקו וש"ההתנגדות" היא הבחירה האסטרטגית שלו. השאלה היא לא אם יחדש את פעולותיו נגדנו, אלא מתי

למול מציאות זו ניצבת ישראל בחיבוק ידיים, ודומה שיש אצלנו מי שמתגעגעים לימי המב"ם העליזים, שבמהלכם ביצענו אינספור מבצעי בוטיק מוצלחים שלא הסתכמו ושנתכנסו לשום שינוי של ממש במציאות.

אמנם ישראל מתהדרת ביד החופשית שממנה היא נהנית בלבנון, ומהמכות שהיא מנחיתה על מחבלי חיזבאללה זוטרים, אבל דומה שפעולות אלו מכוונות לדעת הקהל ולתקשורת יותר משנועדו לפגוע בחיזבאללה באופן כואב וקשה. האם מישהו באמת חושב שחיזבאללה, שלרשותו עומדים עשרות אלפי חמושים, ירים ידיים מכיוון שחיסלנו 300 מאנשיו בשנה האחרונה?

חיזבאללה הוריד פרופיל, ושוב איננו שומעים איומים ודברי רהב על יכולותיו של הארגון, שבעבר הדירו שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל. הארגון מדבר פחות, ומדבר חלש, אבל עדיין מבהיר באופן נחרץ שאינו מתכוון למסור את נשקו, וש"ההתנגדות" היא הבחירה האסטרטגית שלו.

חיזבאללה מחשב את צעדיו בטווחי זמן של שנים, ולכן מבחינתו השקט המתעתע בגבול הצפון יכול להימשך זמן ארוך. אבל השאלה היא לא אם הארגון יחדש את פעולותיו נגדנו, אלא מתי.

ראוי ורצוי שישראל תפעל בנחישות רבה יותר לסכל את האיום ההולך ומתהווה מצפון, ואם אינה עושה זאת - לפחות שתעקוב בשבע עיניים אחרי חיזבאללה, כדי שלא נופתע שוב. הרי הספירה לאחור לקראת עימות מחודש בגבול לבנון כבר החלה.