זהירות, מילה שמזמינה טרור: שלום

המילה "שלום" היא אולי המילה היפה והעוצמתית ביותר בשפה העברית. היא מייצגת תקווה, ביטחון, שגשוג ונורמליות.

בעולם הפוליטיקה הישראלית־פלשתינית המילה "שלום" אינה רק מונח דיפלומטי - היא נשק יעיל. כאשר מנהיגים ישראלים אומרים אותה, הם מנסים להקרין תקווה ורצון לשלום, אך בפועל הרטוריקה הזו לעיתים קרובות מובילה להחמרת האלימות, לטרור פלשתיני ולרצח אזרחים תמימים. ההיסטוריה מלמדת זאת דרך הסכמי אוסלו, ההתנתקות מעזה והפסקת האש עם חמאס. "שלום" הפך למסכה שמאפשרת לקיצונים הפלשתינים להתחמש, להתארגן ולהתקיף - והמחיר הוא דם יהודי.

נתחיל באוסלו, 1993. ראש הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס חתמו על הסכמים עם יאסר ערפאת, תוך שימוש נרחב במילה "שלום" כדי למכור את הרעיון לציבור הישראלי והעולם. "שלום עכשיו" הפך לסיסמה, והסכמים אלה הבטיחו סגירה הדרגתית של שטחים והקמת רשות פלשתינית. אך מה קרה בפועל? במקום שלום פרצה האינתיפאדה השנייה ב־2000, שכללה פיגועי התאבדות רצחניים שגבו מאות קורבנות ישראלים. חמאס וארגוני טרור אחרים ניצלו את ה"שלום" כדי לבנות תשתיות צבאיות, להבריח נשק ולגייס תמיכה. המילה "שלום" נתנה לגיטימציה לכניעה חלקית, שהפכה את ישראל לפגיעה יותר, והובילה לטרור שזרם כמו נהר של דם. התברר שעשינו הסכם עם אויב שלא שינה את טבעו וראה בשלום רק אמצעי טקטי להמשך המלחמה.

דוגמה שנייה היא ההתנתקות מעזה ב־2005, תחת אריאל שרון. שרון, שדיבר על "שלום ודמוקרטיה" בנאומיו, הורה על פינוי 21 יישובים ונסיגה חד־צדדית. הרעיון היה להפריד בין ישראל לפלשתינים, ליצור "שלום דה־פקטו". אך עזה הפכה למבצר טרור: חמאס השתלט על הרצועה ב־2007 והשתמש בשטח הריק כדי לבנות מנהרות, לייצר רקטות ולשגר אלפי טילים על ערי הנגב. מאז מבצעים כמו עופרת יצוקה (2009-2008) וצוק איתן (2014) היו תגובה ישירה להתחמשות הזו. "שלום" כאן היה אשליה - הוא ויתר על שליטה מבלי להבטיח ביטחון, והוביל לטרור מתמשך שקטל מאות.

הדפוס הזה הגיע לשיאו המדמם והמחריד בקונספציית ה"סבבים" מול חמאס, שהתנפצה לרסיסים ב־7 באוקטובר. במשך שנים כל סבב לחימה הסתיים ב"הפסקת אש", שהוצגה לציבור כהישג וכדרך "להשיב את השקט". מנהיגים ישראלים ובינלאומיים דיברו על הצורך ב"רגיעה" ובייצוב המצב. אך עבור חמאס הפסקת האש מעולם לא היתה צעד לקראת שלום, אלא הפוגה אסטרטגית, "הודנה". זה היה זמן יקר שנוצל להתחמשות מחדש, לחפירת מנהרות, לאימונים ולתכנון המכה הבאה. ה"שקט" המדומה הזה הוא שאפשר לחמאס לתכנן, להתחמש ולהוציא לפועל את הטבח הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.

בביקורו של דונלד טראמפ בישראל, במהלך הנאומים בכנסת, נתניהו וטראמפ השתמשו במילה "שלום" (Peace) כמה פעמים כדי להדגיש שיתוף פעולה. טראמפ השתמש בה שבע פעמים, תוך התייחסות ל"שלום במזרח התיכון" בהנהגתו. נתניהו אמר "שלום" חמש פעמים. הוא מתייחס להסכם הפסקת האש כאל שלום, וזו הסכנה הגדולה בשימוש ברטוריקה הזו, רטוריקה שנראה כי משפיעה על ראש ממשלת ישראל.

הלקח המר הוא שהמילה "שלום" הפכה לכלי פוליטי, לעיתים ריק מתוכן. היא משמשת מנהיגים כדי לרצות את דעת הקהל העולמית, כדי להצדיק ויתורים מסוכנים או פשוט כדי להביע משאלת לב שאין לה אחיזה במציאות. שלום אמיתי אינו נבנה על נאומים והצהרות, אלא על שינוי תודעתי עמוק בצד השני: הפסקת ההסתה, חינוך לסובלנות והכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת העם היהודי. כל עוד התנאים הבסיסיים הללו לא מתקיימים, כל אמירת "שלום" מצד מנהיגים תישאר, למרבה הצער, הבטחה נכזבת שסופה אלימות.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה